וישב | שלווה זה דבר טוב או לא?

"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". יש לעשות חילוק ייסודי בין מנוחה לשלווה: מנוחה היא טעינה מחודשת של הנפש, השענות על מה שכבר נבנה כדי להמשיך ולפעול; לעמת זאת שלווה היא השקטה עמוקה של כל הכוחות, מקום שבו אדם אומר כביכול: "הגעתי, סיימתי". בקשה זו לשלווה, היא בעצם ניתוק מתנועת החיים, מהתנועה שבין העולם הזה לעולם הבא, בין השבר לתיקון. מתוך כך מובנים דברי חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע" — לעולם אדם נדרש להיות בתנועה, לעורר את הכיסופים לגדול, לצמוח, להביא פירות חדשים. היצר הרע אומר לאדם: "די לך, אל תתאמץ עוד", ואילו היצר הטוב מכוון אל הנצחי, אל מה שמעבר למוגן ולידוע. יעקב אבינו. כאשר ביקש לשבת בשלווה, התעורר כוח החיים שמשך אותו חזרה אל ההרפתקה, אל הכיסופים שנמצאים בעומק לבבו – הציפייה שיוסף בנו האהוב יהיה ההמשך האמיתי של בית ישראל. הדחקת הכיסופים הללו, היא שפתחה את מהלך מכירת יוסף – לא כעונש אלא כהתעוררות של החיים עצמם, החוזרים ומושכים את האדם אל תנועת הצמיחה. כשם שיעקב הוא שורש נשמת ישראל, כך נצרב גם בנו הכוח הזה – שבכל פעם שאדם מבקש לומר "די", מתעוררת בקרבו נשמת יעקב ומעוררת אותו לשוב ולנוע קדימה, לגדול, לחלום ולהגשים את שאיפות החיים הפנימיות. כך נברא האדם, להיות בתנועה נצחית של תיקון.