תזריע מצורע | על לשון הרע, אמונה וצלם אלוקים

תזריע-מצורע, המשמעות העמוקה של דיני לשון הרע ומגפת הצרעת. יש לעמוד על יסוד הדיבור באדם — האדם נקרא מדבר, דיבורו מבטא את תפיסת עולמו אמונתו וערכיו, ולא רק את הידע שברשותו. אפילו תנועות הגוף והמעשים מבטאים את עולמו הפנימי של האדם, את נפשו ואת מבנה אמונתו. חז"ל מלמדים כי לשון הרע איננה רק פגם בדיבור, אלא סימפטום לחולי פנימי. בזמן התורה, חולי זה בא לידי ביטוי בצרעת גופנית, המגלה כלפי חוץ את חוסר הבריאות הפנימית של הנפש. כיום הפכה הצרעת מן הגוף אל הנפש, וניכרת בחוליי החברה המודרנית. כדי לעמוד על שורש החולי, מובא ברמב"ם סוף הלכות צרעת: כי הדרך אל כפירה מתחילה בדיבור של דברים בטלים, ממשיכה בצחוק וליצנות, עוברת להטלת דופי באדם ובנביאים — עד שהאדם כופר כביכול בבוראו. לעומת זאת. הצדיקים נזהרים משיחה בטלה ורואים בטוב את חבריהם, את הנביאים ואת ההנהגה האלוקית. דיבורו של אדם על חברו הוא בבואה של עצמו. אדם שאינו מאמין בערכו ובמקומו בעולם, יוצר לעצמו "סרגל חברתי", שבו תחושת ערכו נמדדת בשלילת האחר. חוסר האמון בעצמי מוביל בהכרח לחוסר אמונה באלוקי שבתוכי, בביטוי של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". האדם נברא בצלם אלוקים, כלומר יש בו כוח בריאה, יוזמה ויצירה — בתפילה, בעשייה, בכישרון. אך המתח שבין הידיעה הפנימית על ערך האדם לבין ההתמודדות עם כישלונות החיים עלול להביא לייאוש ולכפירה פנימית. משם הדרך קצרה ללשון הרע, רכילות ושיח ריק מתוכן. דרך התיקון והטהרה, עוברת בהכרה עמוקה שכל אדם נושא בקרבו נשמת אלוק ממעל, שיש לו ערך עצמי כישרונות ויכולת להביא את עולמו הפנימי אל הפועל בגשמיות וברוחניות. זוהי הרפואה האמיתית לצרעת — השבת האמון באדם כיציר כפיו של הקב"ה.