ויקהל פקודי ופרשת החודש | קדושת המקום והזמן

ויקהל פקודי. לדעת הרמב״ן כל ספר שמות הוא מהלך אחד מתמשך — מן השעבוד במצרים, דרך יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ועד השלמת התהליך בבניין המשכן. המשכן, אינו רק סיום יציאת מצרים אלא גם המשכה של ההתגלות האלוקית שהחלה בהר סיני,דרך 'בין הכרובים' שבקודש הקודשים. בפרשת פקודי חוזרת התורה כ"ב פעמים על הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה" — כמניין האותיות מאל"ף ועד תי"ו. זהו גילוי שלמות עשיית המשכן. עם ישראל ומשה רבנו לא הוסיפו דבר משלהם, אלא קיימו בדיוק ובמסירות את ציווי ה'. כל אחד ואחת מישראל נטלו חלק במלאכת המשכן - לא מתוך ביטוי אישי אלא מתוך ביטול הרצון הפרטי בפני רצון הבורא. זו חירות מוסרית שלמה — היכולת לפעול בעבור שמים בלבד, ללא נגיעה אישית. המשכן מהווה יסוד לחיים שלנו עד היום: כל אדם שבונה את ביתו ותבנית חייו לפי תורה ומצוות — כאילו בונה "משכן קטן" שבו מתגלה האור האלוקי. המשכ מבטא את מושג המקום, ואף רומז לכל סדרי היקום — השמיים ושמי השמיים, הארץ והכוכבים. לפני ה'מקום' עומדת קדושת הזמן, שהחלה כבר בציווי "החודש הזה לכם". פרשת החודש. מובא ברש"י שיכלה התורה לפתוח מ'החודש הזה לכם' היינו שהיסוד של קדושת ישראל נובע מהיכולת לקדש את הזמן. קידוש החודש בעצם מבטא את עמידת האדם מול גרמי השמיים והטבע — לא כנכנע לחוקיהם, אלא כמי שמקדש אותם. בית הדין הגדול הוא הקובע מתי הזמן עצמו מקודש, ע"י כך בעצם האדם נעשה שותף לגילוי האלוקי בעולם. זו תחילת החירות, וזו נקודת הסיום של ספר שמות ופתיחתו של המסע לעבר ארץ ישראל וסדרי עבודת ה' שבספר ויקרא.