שמיני - סימני הכשרות של בעלי החיים, הוכחה לתורה מן השמים | זואולוג והרב יודלביץ' | רבי דוד בכר

בדרך כלל כשרוצים לתאר אדם שעבר עבירה חמורה מאוד אומרים: "כאילו אכל חזיר" [דבר אחר]. ויש להבין למה דוקא נוקטים את הבעל חי הזה לדוגמא? הרי יש בעלי חיים שאין בהם אפילו סימן טהרה אחד, היה לכאו' צריך לנקוט דוגמתן? הרי החזיר לכל הפחות יש לו סימן טהרה א' שהוא מפריס פרסה, אם כן לכאו' הוא טוב יותר מאותם בעלי החיים שאין להם בכלל סימני טהרה?!? בשביל להבין זאת נקדים ונאמר: כי בפרשתינו מובא איסור מאכלות אסורות, וסימני היכר בין בעלי חיים טהורים הכשרים לאכילה, לבין אלו שאסורים באכילה. למעשה יש ג' סוגים: א] שיש בו ב' סימני טהרה: מעלה גרה ומפריס פרסה – שהוא טהור וכשר לאכילה ב] שאין בו שום סימן טהרה: שאינו מעלה גרה ואינו מפריס פרסה – שהוא טמא ואסור באכילה. ג] שיש בו רק א' מהסימנים: או שהוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. או שהוא מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה – שאף הוא טמא ואסור באכילה. היוצא מכל זה: כי רק בעל חי שיש בו את ב' סימני הטהרה, הוא הכשר וראוי לאכילה. למה התורה נוקטת לשון "טהרה" בבעלי חיים טמאים והנה כאשר ניגשים לקרוא את הפסוקים קצת לא מובן הלשון שהתורה נוקטת בו, וכך כתוב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" אינו מובן למה כשהתורה רוצה להסביר לנו את הטעם למה הגמל והחזיר אסורים באכילה היא כותבת את סימני הטהרה שלהם, "את הגמל כי מעלה גרה הוא... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא.." לכאורה אלו סימני טהרה ולא סימני טומאה, היה צריך להדגיש יותר את העדר הסימני טהרה שלהם, שהגמל כי אינו מפריס פרסה, והחזיר כי אינו מעלה גרה, לכן טמא הוא לכם, ולא את סימני הטהרה שלהם? ביותר הזהרו מן ה'צבועים' כך שואל הכלי יקר. ומבאר: כי הגמל והחזיר יש בהם תכונות של צביעות ושקר, ולכן צריך ליזהר מהם ביותר. הגמל כל הזמן לועס, למה הוא לועס כל הזמן, כדי שיראו כולם שהוא מעלה גרה, לומר 'ראו טהור וכשר אני'. אבל כשיושב ורובץ על גבי הקרקע מקפל את רגליו באופן שהברך כלי חוץ וכף הרגל כלפי פנים, הוא מסתיר ומכסה אותה שלא יראו שאינו מפריס פרסה. החזיר גם כן אותו דבר רק לצד ההפוך, כשהוא רובץ הוא מוציא כפות רגליו כלפי חוץ כדי שיראו כולם לומר 'ראו טהור וכשר אני'. לפי זה י"ל כי דוקא סימני הטהרה שבב' חיות הללו מוסיף טומאה על טומאתם, כיון שהצבוע שמראה כאילו הוא צדיק והא מסוכן וגרוע מכל דבר אחר. ולכן סימני הטהרה שלהם היא סיבה לשקץ אותם יותר, להכריז ולהודיע שלא יהיה בלבול חלילה וידעו כי אם אינו טהור וכשר, אז סימן הטהרה שלו נהפך לטמא ומתועב יותר כיון שהוא מנפנף בו להטעות את הבריות. הצביעות היא חמורה יותר וכמו שהזהיר ינאי המלך את אשתו לפני מותו: "אל תיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהם מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כב ע"ב). בזה יובן בס"ד מה ששאלנו בתחילה, מדוע דוקא אכילת 'דבר אחר' נלקח כסמל ודוגמא לעוונות חמורים מאוד ולא בעלי חיים אחרים? התשובה היא משום שהצביעות היא מוסיפה טומאה על הטומאה הראשונה, והיא חמורה יותר מהטומאה עצמה. מסימני כשרות הבעלי חיים, תשובה לאומרים 'אין תורה מן השמיים' הגמרא במסכת חולין דף ס ע"ב אומרת 'וכי משה רבינו קניגי (צייד הצד חיות ע"י כלבים לשם שעשוע) היה, או בליסטרי (יורה בקשת על החיות) היה? כדי שיכיר את כל סוגי הבעלי חיים? אלא מכאן לאומר אין תורה מן השמיים? כותב המלבי"ם על חומש ויקרא (יא ו) וז"ל: "פה נמצא מופת שהתורה היא אלוקית, שנתן כלל שרק מפריס פרסה ומעלה גרה יאכל, וחשב בפרשת ראה עשרה מינים שיש להם ב' סימנים, וג' מינים שהם מעלי גרה בלבד, ומין א' שהוא מפריס פרסה. וחכמי דור ודור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שהיו שיהיו לו שני סימנים או סימן אחד" עכ"ל. כלומר כשהגמרא אומרת וכי משה רבינו היה צייד חיות בשביל שיכיר את כל סוגי הבעלי חיים, הגמרא מתכוונת לומר, כיצד היה יודע משה רבינו כי רק סוגי בעלי החיים הללו בלבד יש בהם ב' סימנים, והללו יש בהם סימן א' בלבד, וכי הוא בקי בכל סוגי הבעלי חיים שבעולם? אלא מכאן תשובה ניצחת לאומר אין התורה מן השמיים, כי רק מי שברא את העולם וכל הבעלי חיים יודע בדיוק את סוגיהן וגם אינו חושש לכותבן בספרו שמא יימצא שטעה, כיון שהוא הוא לבדו מכיר ויודע בכולן ומשה רבינו רק השליח להביא דברו אל העם. ובאמת שכך מפורש בגמרא לעיל מיניה בדף נט ע"א "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל [שפן וארנבת]... שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. כלומר – אין עוד בעל חי בעולם שיש לו רק סימן אחד והוא טמא מלבד ארבעת אלו המנויים בפרשה.