מנהגי ערב פסח - "קמחא דפסחא", למי לתת? כמה? ומה הדין בזמנינו? | ענייני "שבת הגדול" | רבי דוד בכר

איתא בירושלמי במסכת בבא בתרא פרק ראשון הלכה ד: "אמר ר' יוסי בר' בון, לחיטי הפסח, בין לישא בין ליתן". וביאר הפני משה: בין לישא - שבכדי לישא בעול עם שאר בני העיר לחיטי עניים לפסח, [כופין עליו] אם שהה [בעיר] י"ב חודש. בין ליתן – אם עני הוא ושהה שם י"ב חודש נותנין לו מחיטי עניים. וכן כתב באור זרוע ח"ב סימן רנה: 'מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך חיטים ליתן בפסח לעניים כדאמרינן בפ"ק דבבא בתרא בירושלמי'. וברמ"א ריש סימן תכט הביא דין זה להלכה וכתב: 'ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר שנים עשר חודש צריך ליתן לזה'. ובבאר היטב הביא בשם הסמ"ק דהאידנא סגי בשלושים יום. ואם דעתו להשתקע הוי כבני העיר מיד. וכך פסק השו"ע ביורה דעה סימן רנו ה"ה שאם אין דעתו להשתקע, אחר שלושים יום כופין עליו ליתן, ואם דעתו להשתקע, כופין אותו מיד . ועיין בהגה שם. וכתב המגן אברהם: ונראה לי דעני שאינו דר פה שלושים יום, מכל מקום מחוייבים ליתן לו מצה לאכול, אלא שאין נותנים לו חיטים. עכ"ד. ובשערי תשובה הביא בשם המחזיק ברכה שאם יש אורחים בפסח אין לגבאי הצדקה לחייבם משום שהם נותנים בעירם. ומה שגבו הגבאים לצורך חיטים והותירו, לא ישנו לדברים אחרים אלא יתנו מזה לעניים שאר צרכי החג. וזה לשון הרמב"ם פרק ו מהלכות יום טוב הלכה יז-יח: "שבעת ימי הפסח וכו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו וכו' וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר עניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם וכל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם" (הושע ט ד) ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב ג). שבת הגדול: שבת שלפני הפסח נקרא "שבת הגדול" מפני הנס שנעשה בו כמו כשכותב הטור והשולחן ערוך בסימן תל. כי פסח שיצאו בו ממצרים חל אז ביום חמישי בשבת, ועוד בשבת שלפניו שהוא יום עשירי לניסן נצטוו לקחת שה לבית אבות לצורך קרבן פסח, וכשעשו ישראל כן, נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום לפשר הדבר, וענו להם: "זבח פסח הוא לה'" שעתיד להרוג כל בכורי מצרים, ולכן נצטוינו לתת מדם הקרבן על שתי המזוזות ועל המשקוף לבל יבוא המשחית אל בתינו לנגוף. ומיד הלכו הבכורות אצל אבותיהם ואצל פרעה ודרשו לשלח את ישראל ממצרים לבל יהרגו בגללם, ונתקלו בסירוב מוחלט, ואז פתחו במלחמה זה לעומת זה, ונהרגו רבים ממצרים, וכמו שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם" כלומר: שמצרים הוכו על ידי בכוריהם . וכשראו המצרים כך חרגו איש חרבו לנקום בישראל, ויבקשו להשמיד ולהרוג את ישראל ח"ו, והשי"ת הגן עליהם ברוב רחמיו והחלה את מצרים בתחלואים רבים ומשונים וביסורים גדולים עד שהיו שיניהם קהות ומעיהם מתחתכים, ונאלצו לסגת אחור. ועל ידי כך ניצולו עם ישראל מזעמם. ולכן נקרא שבת זו "שבת הגדול" כי יום גדול הוא לישראל שניצולו מאבדן וכליון חרוץ ח"ו. ונהגו שבמקום אמירת "שבת שלום ומבורך" אומרים "שבת הגדול מבורך" . טעם נוסף: הוא על שם הנס שראו המצרים שלוקחים אלוהיהם שהוא השה וקושרים אותו בכרעי המיטה וכששאלום למה זה לכם השיבו: 'לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו' והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. טעם נוסף: הוא משום שבשבת זו הרב "הגדול" שבעיר דורש ברבים בשבת זו בהלכות פסח, הלכה ואגדה. ע"ש זה נקראת "שבת הגדול". טעם נוסף: כתוב בחזקוני לפי שבשבת זו עשו ישראל את המצווה הראשונה שנצטוו בה והיא לקיחת השה. ובספר מטה משה כתב בשם רבו המהרש"ל כי שבת זו נקראת "שבת הגדול" על שם ההפטרה שאומרים בה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.