חסידי קרלין סלונים בעיר טבריה סיפור עירובי חצרות שיתוף מבואות משניות מסכת עירובין פרק ו משנה ח

משנה ח
מי שמכיר את ההיסטוריה של חסידויות סלונים וקרלין המרכז שלהם היה בעבר הייתה בטבריה. בארץ ישראל העיר טבריה.
בימים ההם של טבריה התגוררו, שם משפחות בריזל, ווינברג ולוריא, בוקשפן, וקלירס, והם התגוררו ברחוב ללא מוצא שהרחוב סגור משלושה הצדדים ורק מהכניסה לרחוב יש גישה לבתים. וזהו הגדרה מבחינת ההלכה של מבוי.
הסלונימרס והקרלינרס, הם היו תלמידי חכמים, וכמובן הם התקינו שם שיתוף מבואות, לחי וקורה בכניסה למבוי, על מנת שיוכלו שהמשפחות של וינברג לוריא בוקשפן וקלירס, יוכלו לטלטל במבוי הזה, ושיוכלו להוציא דברים מהחצר של כל אחת המשפחות לתוך הרחוב של המבוי ולא לעבור על איסור דאורייתא של "מוציא מרשות לרשות" שזה אחד מ 39 לאוים דאורייתא. תושבי המבוי של אותם ימים ידעו שלא מספיק הלחי והקורה אלא חייבים להניח מזון לעירוב של השיתוף מבואות, וכמובן הם עירבו לפעמים בחלה לפעמים באיזה ירק או פרי, כמו שלמדנו שניתן לערב בכל סוגי המזון במבוי משנה מסכת עירובין פרק ג משנה א בכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח"


עכשיו כל שבוע בגלל שגרו משפחת חצרות בחצר אחת, היו עושים עירוב חצרות ובשביל הרחוב ללא מוצא היו עושים שיתוף מבואות באותו מבוי שגרו חסידי קרלין וסלונים. הם עשו עירוב חצרות בלחם, והניחו בבית של של אחד השכנים את העירוב, אבל שכחו לעשות שיתוף מבואות.
אחד מהם דפק על הדלת של זקן החסידים של חסידי סלונים ר' מוטל דיין ששם משפחתו היה ר מרדכי חיים קסטלניץ. והוא אמר להם,
זה שאלה? זה משנה מפורשת בעירובין. פרק ו משנה ח.


רמב"ם על משנה מסכת עירובין פרק ו משנה ח הכלל אצלינו אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. אבל אם היו חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לתוכו הרי אלו כחצר אחת, ואי אפשר לערב באותו מבוי אם היה בלחי או קורה. ומשנה זו כולה בנויה על הכלל שאמרנו שצריך ערוב בחצרות ושתוף במבוי, הרי לא בטל טעם זה שהרי כולם ערבו בחצרות וזה היחיד אין משגיחין בו.
חמש חצרות פתוחות זו לזו
ופתוחות למבוי
יש כניסה מהחצר שלהם לרחוב ללא מוצא
ערבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי
מותרין בחצרות ואסורין במבוי
איפה שעשיתם מותר לכם ואיפה שלא עשיתם אסור
ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן
ר' עובדיה מברטנורא מסכת עירובין פרק ו משנה ח ואם נשתתפו - נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות, מותרין כאן וכאן:
גם במבוי וגם בחצרות. מה החידוש אם עשו בשתי המקומות. כנראה בשביל להציג את השאלה הבאה.


ערבו בחצרות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב (בחצר)
הוא לא צריך לבטל את חלקו בשביל שהשכנים יוכלו להוציא לחצר כי למעשה החצר מותרת לו , כי הוא הרי השתתף במבוי . אם המבוי פוטר את החצר אז למה עושים עירובי חצרות מסביר הרמבם בפירוש המשניות והטעם כדי שלא לשכח התינוקות תורת ערוב, ומשום כך אנו מערבין בחצרות כדי שיראו התינוקות אף על פי שכבר נשתתפו במבוי. ולפיכך אם שכח אחד מבני חצר ולא ערב מותרין בחצרות ובמבוי, מפני ששתוף המבוי מספיק, וזה שאמרנו כדי שלא תשתכח תורת ערוב.
מותרין כאן וכאן
גם במבוי וגם בחצר. ולמרות שאחד שכח בחצר המבוי מוציא אותו. כי המבוי מוציא אותו. כי עיקר העירוב זה מבוי ולא חצרות.
מבני מבוי ולא נשתתף
שלא השתתף במבוי
מותרין בחצרות ואסורין במבוי
כל תושבי המבוי לא יכולים להוציא מהחצרות למבוי. ויכולים רק להוציא מהבית לחצר כי שם יש עירוב חצרות.
שהמבוי לחצרות כחצר לבתים:
להוציא מחצר למבוי, זה כמו להוציא מדירה לתוך החצר. ולכן ללא שיתוף מבואות זה לא ניתן להוציא מהחצר לרחוב של המבוי.

רש"י מסכת עירובין דף עג עמוד ב שהמבוי לחצירות כחצר לבתים - כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב, כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף, ולא תימא דלא דמו, דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן.