בהר בחוקתי - מתנה נפלאה מאת הבורא, "שנת השמיטה" | מה עניין שמיטה אצל הר סיני?!? | רבי דוד בכר

הפרשה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'".
רש"י מביא את דברי המדרש: 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
כללותיה: "ושבתה הארץ שבת לה'" - כולל כל המלאכות לאיסור עבודת הקרקע. פרטותיה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור" – פירט לך הכתוב זריעה וזמירה קצירה ובצירה, וכן שאר סוגי עבודות.
ומבאר רש"י כוונת המדרש: כי אפילו שבחומש דברים משה חוזר ומפרט את ההלכות והדינים של כל המצוות. אינו חוזר ומפרט את מצות השמיטה לפי שכבר פירט כאן כפי מה שניתנו לו בסיני בכל כלליהן ופרטיהן. ומכאן אתה למד לכל המצוות שמשה חוזר ומפרט אותן על דקדוקיהן, שהכל ניתן לו מסיני ולא חלילה בדה דבר אחד מליבו.
'שמיטה' הוכחה לתורה מן השמים
ברם עדיין לא מובן מדוע נלקחה דוקא מצות שמיטה כסמל ודוגמא לשאר מצוות?!? הרי יכול היה לעשות כן גם בשאר מצוות?
החתם סופר מיישב: כי דוקא מצות שמיטה יש בה את ההוכחה לכך שניתנה למשה רבינו משמים ולא חלילה בדה מליבו. שהרי התורה אומרת "וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". איזה אדם קרוץ מחומר ומוגבל יכול להתחייב ולקחת על עצמו כזו הבטחה? הבבא הכי גדול לא מסוגל להתחייב לכזה דבר! התחייבות כזו? לעם שלם? לדורות עולם? אין זה כי אם מן האלוקים ברוך הוא. וכיון שבמצוה זו גם טמונה ההוכחה שמשה רבינו ע"ה מוסר את הכל כפי שניתן לו מן האלוקים, היא היא המלמדת על שאר המצוות כולן.. כשם שמצוה זו ניתנה מסיני על כל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, כן שאר המצוות כולן.
שנת השמיטה נותנת ברכה ושפע לכל שש השנים
האמרי שפר מבאר: כי שמיטה נקראת גם "שבת" כמו שמובא מספר פעמים בתורה. וכשם ששבת קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע, כן השנה השביעית משפיעה ברכה ושפע על כל השש שנים. המכנה המשותף שביניהם הוא שבשניהם הברכה והשפע בא מבלי שאדם יעשה שום מלאכה, מבלי שיתאמץ ויעבוד קשה, עצם היום הוא מבורך ומשפיע על כל השבוע שאחריו. כך גם סיני לעומת שאר ההרים.. שכידוע כל ההרים עשו השתדלות גדולה בשביל שהתורה תינתן עליהם, אבל רק הר סיני ישב ושתק. ובזכות ענוותנותו וצניעותו זכה שתינתן עליו התורה הקדושה. לכך הסמיך עניין שמיטה להר סיני להורות על הברכה שבאה לאדם לפעמים דוקא בגלל שאינו פועל יותר ממה שצריך, דוקא בגלל השביתה והשקט באה לו ברכה משמים. וכמאמרו הידוע של הרמב"ן: 'הגזירה אמת, והחריצות שקר'.
תכלית מתנת ארץ ישראל, שמירת תורה ומצוות
האור החיים הקדוש מיישב: כי מצות שמיטה בדוקא כיון שמצוה זו נתחייבו בה ישראל רק בארץ ישראל, אין מצות שמיטה בחו"ל. וכאן התורה אומרת בתחילת דבריה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'" כלומר כאן התורה גם מתארת את ארץ ישראל כמתנה שניתנה מן האלוקים - "אני נותן לכם". ולכן הסמיכה להר סיני כדי להורות כי כל מתנת ארץ ישראל היא בעבור שמירת תורה ומצוות שניתנו לעם ישראל בסיני. ובפרשה קודמת הרחבנו בעניין זה יותר.
'שמיטה' - שיור ששייר הקב"ה לעצמו ממתנת ארץ ישראל
ברם ממשיך האור החיים הקדוש ושואל: מדוע היתה התורה צריכה לומר באותה נשימה את עניין מתנת ארץ ישראל לעם ישראל את המילים "ושבתה הארץ שבת לה'" הרי זה בדיוק מה שהולך ומפרט בהמשך הפסוקים "שש שנים תזרע שדך... וכו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'..."?
ומסביר: כי כאן הקב"ה בא להורות כי מתנה נפלאה זו של "ארץ ישראל" איננה מתנה גמורה ומוחלטת, אלא הקב"ה משייר לעצמו משהו. השנה השביעית היא שייכת לה' יתברך. לכן באותה נשימה בה מדבר על המתנה של ארץ ישראל גם מסייג הדברים בכך שמשייר לעצמו זמן של שביתה מן הקרקע שבזמן זה היא שייכת רק להשי"ת.
החסד העצום שיש לעם ישראל בשנת השמיטה
וכאן יש לשאול..
וכי הקב"ה צרה עינו חלילה במתנות שנותן לבניו? וכי אינו יכול ליתן להם מתנה גמורה ומוחלטת?
ולכן נצטט מדבריו הקדושים של האור החיים בעצמו וכך כותב: "והצצתי וראיתי כי אלוקים חשבה לטובה בסדר מעשה זה. כי אם היה ניתן הארץ על תנאי [ללא שיור במתנה] אז בהיבטל התנאי תתבטל המתנה. ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיעור לא מפני זה תתבטל המתנה, אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיעור. והעד נאמן שאמר הכתוב "אז תרצה הארץ את שבתותיה.. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשיבתכם עליה" (כו לד-לה). ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם" עכ"ל.
כלומר שאותו השיור נועד כדי לברוח אליו בשעת קושי ופורקן מצד עם ישראל, אם לא ישמרו את שביתת הקרקע, במקום לבטל את התנאי ובכל ליטול את אותה מתנה שנקראת "אדמת ארץ ישראל" לצמיתות עולם, שייר הקב"ה משהו לעצמו, שגם אם לא ישבתו לא תילקח אותה מתנה אלא רק יצטבר להם חוב השיור שחייבים לשייר לקב"ה. וכפי הידוע כי שבעים שנה שגלו לבבל הם כנגד כל אותן שנות השמיטה שלא שמרו ולא שבתו בהן בהיותן על אדמת ארץ ישראל.