השפעת ימי חול המועד וימי ספירת העומר על כל השנה כולה – הרב דב קוק

אני רוצה לומר משהו קטן כי אני לא יכול לכתוב, ואני גם מסתפק ולא יודע אם מותר לכתוב, שהרי בחול המועד אסור לכתוב רק דבר האבד, אבל כאן שאפשר להקליט את הדברים, השאלה אן יש לזה שם של דבר האבד. מותר לי לכתוב דבר שאני יכול לשכוח אותו מחמת דבר האבד, אבל אני יכול גם להקליט אותו וזו ההסתפקות אם זה נקרא דבר האבד. או שאפשר לומר שדבר האבד מותר לכתוב, ונכון שאני יכול לעשות פטנט אחר (כגון להקליט את הדברים), עדיין יש על זה שם של דבר האבד, ויהיה לי מותר לכתוב... זה דבר שצריך לחשוב עליו. ומשהו קצר לגבי חול המועד. ידוע ששבת משפיעה על כל השבוע שאחריה. ששת ימי המעשה מתברכים מהשבת. ולגבי יום טוב, זה גם אמור להשפיע על כל השנה כולה. השלוש רגלים אמורים להשפיע על כל השנה. וחול המועד מתפרש שהוא יום חול שהוא מועד. בפסח וסוכות יש ימי חול – אך הם חול המועד, חול שהוא מועד. וימי חול המועד, הם נותנים לך כוח לכל ימות החול של כל השנה יתפרנסו מימי החול האלה של חול המועד. כשם שהשבת נותנת את קדושתה לימי החול, כך ימי חול המועד הם ימים שהם באים מכוח המועד. ימי החול של הקיץ מתפרנסים מימי חול המועד של פסח, ואילו ימי החול של החורף מתפרנסים מימי חול המועד של סוכות. כל ימי החול שבכל השנה כולה בזמני העונות האלה של קיץ וחורף, הם באים מימי חול המועד. עצם הימים טובים יונקים מהשבת, השבת מפרנסת את כל הרגלים. השלושה רגלים מתפרנסים מהשבת, והם מעבירים את השפע שלהם לימי חול המועד שהם ימים של חול, וימי חול המועד הזה חוזר ומשפיע על כל ימי החול שיבואו אחריו בכל השנה כולה, שהרי יום חול יכול להשפיע על יום חול, מצא מן את מינו וניעור. וזה הכל לגבי פסח וסוכות. חג השבועות אין בו חול המועד. למה? שבועות זה מתן תורה, ומתן תורה זה בכל השנה כולה. כל השנה צריך ללמוד תורה. לכן בשבועות לא צריך את ההשפעה של חול המועד להשפיע על כל השנה, שהרי בשבועות אצמו זה מתן תורה, וחיוב לימוד התורה הוא בכל רגע ורגע. אין לך דבר שיש לו חיוב תדירי כל רגע ורגע, כמו ללמוד תורה. ללמוד תורה זה בכל רגע ורגע, ולכן זה נמשך ממנו בעצמו – מחג השבועות. לגבי פסח וסוכות, יש לנו מצוות לולב סוכה ומצה, שהם מצוות שלא נשארות כל הזמן, רק לשעתם, לכן ימי חול המועד שלהם הם בתורת "משפיע" על כל ימי החול של כל השנה כולה, מכוח חול המועד שבהם. ולגבי ספירת העומר, הרמב"ן אומר שהם כימי חול המועד, שהם בין פסח לעצרת, וצריך להתבונן מה הם משפיעים לכל השנה. ימי חול המועד של פסח וסוכות, משפיעים על ימי החול של כל השנה, אך ימי חול המועד של ספירת העומר מה הם משפיעים על כל השנה, שהרי הם לא חול המועד בדיוק, הם ימי ספירת העומר, אם כן מה הם משפיעים על כל השנה? אלא בליל פסח יש לנו מצוות "סיפור" יציאת מצרים, ובכל השנה יש לנו מצווה "להזכיר" יציאת מצרים. להזכיר זה לא לספר. לספר ביציאת מצרים זה רק בליל פסח. מה ההבד בין להזכיר לבין לספר? לספר פירושו – אתה חי את זה, וזה נקרא "והשבת אל לבבך". להזכיר פירושו – שאתה עדיין לא חי את זה. אך צריך לחיות את יציאת מצרים בכל השנה, אם כן מאיפה יש את הכוח לחיות את יציאת מצרים כל השנה? הכוח הזה בא מ"סיפור" יציאת מצרים של ליל פסח. הסיפור הזה הוא חי, והסיפור הזה אמור לחיות את כל הזיכרון של כל השנה שיהיה גם בגדר חי של סיפור. וזה נעשה על ידי ספירת העומר. ספירת העומר זה גם לשון סיפור. יש מצוה בליל הסדר של "והגדת לבנך" – "למען תספר באזני בנך ובן בנך". "תספר" זה בליל פסח, ומיד לאחר מכן יש "ספירת" העומר. מכוח הסיפור הזה של ליל פסח, עושים את ספירת העומר. ספירת העומר פירושו ספירת דברים. כמו לגבי גט שנקרא "ספר כריתות" ואמרו חז"ל שזהו "ספירת דברים" (שצריך להכתב בגט סיפור דברי הכריתות וכו'). ספירת העומר פירושו – סיפור דברים, הסיפור שסיפרת לבן שלך. וזה עמר מלשון אמר, אמירה (או ע ואות ע מתחלפות כידוע). כלומר ספירת העומר זהו סיפור האמירה שלך לבנך בליל הסדר. התורה ניתנה בדיבור ואמירה. מצוות ספירת העומר ממשיכה את הציווי של "למען תספר באזני בנך ובן בנך". סיפור יציאת מצרים לבנך ובן בנך, ממשיכה בספירת העומר, עד ל"לבנת הספיר" שמתגלה במתן תורה, ואז מסתיימת ההשפעה הזאת. וזה משפיע על כל השנה כולה, שלא רק נזכור את יציאת מצרים, אלא מכוח סיפור יציאת מצרים נחייה את זה בכל השנה כולה. וזה הכוח של "ספירת העומר" – סיפור הדברים שסיפרת לבנך "למען תספר באזני בנך ובן בנך". מה זה נקרא "בנך ובן בנך"? "בנך" – זה הכלל, "ובן בנך" – זה הפרט. נגיד יש לך עכשיו בן ולבן הזה יש עשר בנים, הכלל – זה לספר לבן שלך, ולספר לפרטים של אותו הבן שלך – זה לספר לכל אותם עשרה בנים שלו. כלומר "למען תספר באזני בך ובן בנך" – זה כלל ופרט. כך גם ספירת העומר היא כלל ופרט. בספירת העומר סופרים גם כך וכך שבועות, וגם כך וכך ימים. שבועות – זה הכלל, הימים – זה הפרט. יש לנו שבעה שבועות, וכל אחד מהשבעה שבועות יש בו פרט של שבעה ימים, וזה מגביל ל"למען תספר באזני בך בנך ובן בנך" שגם בהם יש כלל ופרט. וזה החלק שגורם השפעת אמונת מוחשיות סיפור יציאת מצרים לכל השנה. אף על פי שבפועל לא צריך בכל השנה "לספר", ספירת העומר גורם שיכנס הסיפור הזה לכל השנה כולה, כמו גדולי ישראל כדוגמת המשגיח שהיה חי את יציאת מצרים באופן מוחשי בכל השנה כולה.