'זה לא שיר זה שְׁלוֹיְמֶה' – הרב דב קוק בחיזוק נפלא הנלמד משירי ר' שלמה קרליבך – מוצא"ש שמיני תשפ"ב

אדם כזה שזוכה ששיריו ירגשו אנשים מדי יום ביומו מכל החוגים וכל השומע אותו חוזר בתשובה, אני לא מבין את זה... בורא עולם סידר לו את זה וזה לא מובן. הוא מחזיר בתשובה מדי יום ביומו מאות אנשים ששומעים אותו. רבי שלמה הזה זה – "שיר השירים אשר לשלמה", "כל השירים קודש". אם נבוא לומר את ההבדל ברמה מוזיקלית, היה פה את ר' חיים האמרקאי החבר שלנו, אמרתי לו פעם 'זה שיר של קרליבך', והוא היה אומר לי תמיד 'זה לא שיר זה שְׁלוֹיְמֶה' אני שומע את שְׁלוֹיְמֶה.... וזה ההבדל. אם אדם שר מתוך שרוצה לשיר וליצור שיר זה נקרא שירה שלא לשמה, אבל אם השיר בא ממנו כי זה עצמו מינה וביה, ולא בא לשיר אלא בא להתבטא, זה נקרא שירה לשמה. "כל השירים קודש" – גם שיר שלא לשמה זה קודש, אבל "שיר השירים אשר לשלמה" – קודש קדשים. כאשר אתה עושה מצווה לא כי אתה חייב לעשות, אלא כי זה האני שבי שמתבטא במצווה, כי רמ"ח ורמ"ח זה אותו הדבר (רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים), אני מבטא את עצמי במצווה, ולא עושה את המצווה על גבי, זה הופך את המצווה משלא לשמה – מגדר קודש, ל'לשמה' של קודש קודשים. דיברנו על ישראל – שר אלי, זה יפה השיר הזה. יפה הדוגמא משְׁלוֹיְמֶה הזה. וכל אחד ואחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו – האם אני מתבטא במצווה, האם אני סבור שהביטוי שלי זה המצווה, זה האדם שבי, או שאני אדם ככל האדם ועל גביו אני עושה את המצווה. האם המצווה היא התעודת זיהוי שלי. וזה המבחן. אפשר להגיד הרבה פירושים, ויש בזה המון מוסר, אני לא רוצה לקלף כי אם נתחיל לקלף אין כאן הזמן ואין אני ראוי... מי שרוצה להבין את הדברים באופן שנוגע אליו באופן אישי ודאי שישכיל יותר. לא מדובר כאן על מסר רעיוני, זה לא רעיון, אני אומר את זה כעדות על עצמי, שאני מכיר את עצמי, ויש לנו מסכת עדויות בתורה... זה לא רעיון, זה שיא ה'לשמה', שיש בדבר. הכל תלוי אם אני קיים או לא קיים. אם אני בעל גאווה. משה רבנו אמר "ונחנו מה" – כלומר שלפי התורה אני לא קיים, וכל מה שמעל "ונחנו מה" חוצץ לגבי התורה. ודאי שנאמר את זה רק לדרגתנו. וזה המסר שאפשר להספיד את הרב. להספיד לעולם לא נוכל, אבל לקבל תועלת כולם חייבים.