"ושמחתים בבית תפילתי" – העצה להגיע לשמחה – הרב דב קוק בסיום סעודה שלישית פרשת ויחי (תשפ"ד)

*"ושמחתים בבית תפילתי" – העצה להגיע לשמחה – מדברים שאמר מו"ר הרב שליט"א בסיום סעודה שלישית פרשת ויחי (תשפ"ד)* בסעודה שלישית השבוע (ויחי תשפ"ד) שהתארכה לאחר צאת שבת ר"ת, לאחר ששרו יחד עם מו"ר הרב שליט"א את הניגון "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי", אמר מו"ר הרב שליט"א: כדאי כל פעם לשמוע את המילים כמו פעם ראשונה, ללא שום ידיעה. לשמוע את הדברים כאילו באתי מפריז או ממיאמי... ולשמוע בפעם הראשונה את המילים "והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי. והלשון "ושמחתי בבית תפילתי" קשה לי. אני יודע ששמחה זה לבוא לשמחת חתן וכלה או שבע ברכות, אך "בבית תפילתי" זה מקום של מורא גדול כמו שכתוב "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך". אומר הזוה"ק, "ואני ברוב חסדך" – זה אברהם, "אבוא ביתך" – זה יעקב, "אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" – זה יצחק. יש פה מורא מקום, מורא מה', מורא שמים. אנשים גדולים היו מפחדים להתפלל. מסופר על המהרי"ל דיסקין זצ"ל שהיה מסוכן בכל ליל שבת בשעה שהיה אומר את המילים "לפניו נעבוד ביראה ופחד" עד שהיה יוצא לו וריד במצח, והרופאים אומרים שהוריד הזה יוצא זו סכנת חיים. אז מה זה "ושמחתים בבית תפילתי". אך באמת השאלה היא בעצמה התשובה. אם אתה לא נוחת לפנימיות, למורא הזה, עד כמה שאתה יכול, שהרי נכון אתה לא המהרי"ל דיסקין... אבל גם כגודל נמלה של הציפורן של המהרי"ל דיסקין צריך להיכנס לפנימיות ולמורא. ודע לך, שרק אם אך תבוא לשמחה בלי ירידה לאמות השיתין ולנבכי הנפש ותרד לעומקים של הדברים האלה, לעולם השמחה לא תבוא אליך. לא תוכל להגיע לשמחה, מפני שהמקום מכוסה בפסולת, אז איך תפרוץ שמחת הנשמה החוצה? על הנשמה יש אבן כבדה. "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". צריך את המורא והפחד הזה, לא הפחד הנשלל, אלא הפחד שמפרה ומרבה, לא הפחד הקוטל שצריך להיזהר ממנו. ואכן אני מעיד שהניסיון הזה קשה... אך מי שעומד בניסיון הזה, רק כך הוא זוכה ותפרוץ בו השמחה כמו הר געש ללא כל הפרעה, הוא לא יצטרך כלי נגינה לשמחה... ולכך תזכה רק אם תנחת לאמות השיטין האלה. לכן תסלק את הפסולת הזאת שהיא עיקר האבן שעל פי הבאר שנמצאת בעומק בעומק, בעימקי עמקים של הנשמה, שזה נקרא "תת הכרה". מי שרוצה קצת להתחזק ולא להיכנס לקשיים ומשברים, אני מציע לו ללמוד את "אורות הקודש" של הראי"ה קוק זצ"ל. הראי"ה קוק בספרו "אורות הקודש" עוטף אותך, הוא לא נותן לך להתייאש, הוא נותן לך את הכל, הוא מחזיק אותך מלמטה. הוא לא רק מלטף אותך. הוא מלטף אותך והליטוף הזה הוא מרומם ומחייב מאוד מאוד. זה אמנם מחייב מאוד, אבל לא מפחיד... ונכון שהראי"ה תובע מאיתנו דברים של מלאך ולא של אדם....