מדוע נאמר ב' פעמים איש אצל עשו - עד כמה צריך להתאמץ בתפילה - וזיכרונות מהרב שך - הרב דב קוק

בסיום סעודה שלישית (תולדות תשפ"ג) נשאל מו"ר הרב דב קוק שליט"א על הפסוק "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים", שלכאורה גם ביעקב היה צריך לומר "איש תם איש יושב אהלים", ולמה הדגישה התורה "איש איש" ב' פעמים דוקא בעשו ולא ביעקב. והשיב מו"ר הרב שליט"א, המצב של עשו הרשע הוא, שכפי המעשים שלו בעולם הזה, כך הגדרת האיש שבו. לעומת זאת אנחנו, מה שאנחנו עושים בעולם, זה לא הגדרת האיש שבנו. אנחנו עושים את המעשים בהגדרת "מים אחרונים חובה", אבל המעשים לא מגדירים את האיש שאני. הגדרת עשו היא, שכפי המעשים שאני עושה – אני "איש ציד", וכפי ה"איש ציד", כך אני "איש שדה". לעומת זאת ביעקב נאמר "איש תם יושב אהלים" – שהגדרת יעקב היא לא כפי המעשים שאני עושה, אלא אני "איש תם" – בהגדרה מופשטת. אם עכשיו היינו אומרים את זה בלי ה"הלבשה" בדיוק הלשון בפסוק, זה גם יפה. אבל עכשיו שזה מדוייק בתוך הפסוק, זה מעיד שזה "סופר" נכון, וזה סם חיים של עולם הבא. אם אדם אומר שהוא מתפרנס מהמעשים שלו... אם אתה אומר שמחמת המעשים הטובים שלך... אתה סבור שזו מחיצת עולם הבא שלך – זה עדיין דרגת עשו הרשע. הגדרת יעקב אבינו היא, שכל מה שאני עושה בעולם הזה, זה רק זרע ראשוני שממנו אני נוטע את הבנין, והבניין עצמו זה העולם הבא. לעומת זאת עשו הרשע אין לבו שלם – "רשעים הם ברשות לבם", והוא חושב שהוא גדול ושלם, מחמת המעשים שלו. אם אני סבור שהמעשים שלי, הם התחום של העולם הבא שלי, זה עשו הרשע. המעשים הטובים אמורים לעורר, את ה"אני" שבי, וכל המעשים מעוררים אותי לידע מה אני אמור להשיג. האם ה"אני" - ה"איש" שבי - מתפרנס מהציד, וכפי הציד שלי כך הגדרתי כ"איש שדה", מה שאני עושה זה מה שיש לי – זה עשו הרשע. לכאורה, דרגה זו של עשו זו דרגה של גדול הדור. אמנם לגבינו זו אכן מדרגה גבוהה. אבל המדרגה הגבוהה יותר היא מדרגת יעקב אבינו, לא מחמת שאני יושב באהלים אני נקרא "איש תם יושב אהלים", אלא אני בהגדרה שלי "יושב אהלים", ובכל מעשה אני נוטע נטיעה, ואת הפירות הקב"ה נותן. אדם מתחיל להתפלל "ה' שפתי תפתח", ואם הוא מתכנן מה שיצא מהתפילה – זה אומר שעדיין עשו קשור פה... אי אפשר לומר שזו לא תפלה, אלא רק נאמר שעשו עדיין קשור פה. האדם צריך לבוא למצב כזה שאני לא יודע מה יצא מהתפלה, אני עכשיו נוטע, ולא יודע איך אני אצא מפה... ואם אתה סבור שאתה יכול לתכנן...אני לא רוצה להמשיך... מפני שזה מחייב עבודה גדולה מאוד בלב. מחמת זה יש פעמים שאני מתעכב בתפילת ערבית. את ברכות קריאת שמע וקריאת שמע אני חייב, אבל עמידה אני לא יכול... אני לא עומד בזה. דבר שאני חייב – חייב. אבל דבר שאני לא חייב – כוחותי לא עומדים בזה, אני אומר לבורא עולם 'אני לא יכול לסחוט... קשה לי מאוד, אני לא יכול להתפלל בלי להיסחט, ולהיסחט קשה לי'. לכן מה שאני חייב – חייב, אבל ערבית שהיא רשות, אני לא יכול להיסחט עכשיו שלוש שעות ולהפסיד תורה, ואם אני לא נסחט בתפילה – בשבילי זה לא נקרא תפילה. התפילה אצלי זה כמו לסחוט לימון, ואחרי הסחיטה שוב לכווץ את הלימון ולסחוט, ואף אם לא יצא מיץ סוחטים שוב, גם ללימון קשה שסוחטים אותו שוב ושוב... אני לא עומד בזה, גם לסחיטה יש גבול, אני אדם.... מרן הרב שך זצ"ל, יצחק על מה שאמרתי עכשיו, הוא יגיד שזה טירוף, הוא יגיד לך, שהאדם שבך זה רק מה שאתה יודע את ה'. אך מה נעשה שאצלנו מצוייר אדם כפי הכוס תה... אם תביא לרב שך כוס תה, הוא לא ידע מה זה כוס תה. בלקסיקון שלו זה לא מופיע. נכון שהוא צמא, נכון שהוא שותה תה, אבל זה רק "היכי תימצי". הרב שך יגיד עלי שהוא מתבייש שהיתי אצלו בישיבה... ומה נעשה שמי שיש לו כוס תה וכוס קפה, קשה לו לסחוט את עצמו בתפילה שלוש שעות... ואת זה אני מעיד על עצמי. לרב שך ולסטייפלר זה לא קשה, אבל אני לא הסטייפלר... ויש לי כוס תה, לכן זה קשה. אני לא הייתי יכול לדבר עם הרב שך, הייתי מסתכל עליו מרחוק וראיתי שזה ככה. בסוף התפלה הרב שך היה אומר את הקדיש דרבנן, אחרי שהוא היה אומר "על ישראל ועל רבנן", לא היית יכול שלא ללמוד לאחר מכן, לאחר הקדיש של הרב שך, הארוחת בוקר לא הייתה נכנסת לך... היתה ארוחת בוקר בישיבת פונוביז', היא התארכה שעה וחצי, משעה שבע וחצי עד תשע ורבע אפילו, והיתה אספקה חופשית של אוכל בישיבה, וגם אברכים של הכולל היו באים לאכול שם, וגם הגאון ר' צבי גריינהוז היה בא שם לאכול, ואני זוכר איך הוא היה חותך את העגבניה לשתים ולוקח גבינה ואוכל... אבל לאחר קדיש דרבנן של מרן הרב שך זצ"ל, היה קשה לרדת למטה. הוא לא היה אומר כלום, הקדיש היה ללא ניגון – אבל הוא ניגן יותר מכל ניגון שיש בעולם, וזה הניגון בה' הידיעה. ומיד לאחר התפילה הרב שך היה הולך לבית, אבל הרגשת שלא אפשר שלא ללמוד, והארוחת בוקר לא נכנסת לך...