סיפורו של טייס שנפל בשבי הסורי / נח הרץ - הרב דב קוק

שאגתי "שמע ישראל" סיפורו של טייס שנפל בשבי הסורי / נח הרץ מטוסו של נח הרץ ספג פגיעה ישירה. כתוצאה מכך, הוא נפצע קשה ואיבד את ההכרה, כשבמקביל, מטוסו היה צפוי להתרסק תוך שניות ספורות. אבל באורח ניסי לחלוטין, הרץ התעורר ברגע האחרון כדי להפעיל את מצנח החירום שלו - ואז שוב איבד את ההכרה. כשהתעורר, גילה שהוא שבוי מעבר לקווי האוייב, מאושפז בבית חולים סורי, עם רגל קטועה, כשהוא צורח מכאבים. מספר ימים לאחר מכן, עוד בטרם התאושש מפציעתו, כבר הועבר לשבי הסורי עצמו - שם שהה במשך שמונה וחצי חודשים. ארבעה וחצי חודשים מתוכם, נאלץ לשרוד בתנאים שהדעת אינה סובלת: הוא נכלא בצינוק קטן וצר מלהכיל, שהכיל שתי שמיכות צמר דקות ומעופשות בלבד, כמעט בלי לראות אור יום. הוא סבל מקור, צמא ורעב, ועבר עינויים קשים. גם מצבו הפיזי היה בכי רע: בהיעדר כל משככי כאבים, הוא סבל ייסורי תופת, שכללו כאבי פאנטום חזקים במקומה של הרגל החסרה, ותחבושות ספוגות בכמות אדירה של דם קרוש ומוגלה, שהוחלפו רק אחת לכמה ימים, ורק בנס לא התפתחו לכדי נמק. אבל הגרוע מכל, מבחינתו, היתה דווקא הבדידות, וחוסר הידיעה מה ילד יום, ומה יעלה בסופו של דבר בגורלו. או כמו שהוא מגדיר את זה: "הבידוד היה קשה מכל המכות". חשוב לשים לב לתיאורו של אחד מהרגעים שנח הרץ לא ישכח לעולם, ועד היום הוא מתרגש כשהוא נזכר בו ומתאר אותו: "אני יושב בצינוק, רועד מקור. הקור שם היה אדיר. האצבעות ברגל השלמה קופאות לי, וברגל השניה, החסרה, יש לי כאבי פאנטום אדירים. ואני נזכר באשתי, ופורץ בבכי. אני מדבר איתה, ואומר לה: 'שולי'נקה, אני אוהב אותך, ואולי לא נתראה לעולם', והראש שלי נשמט." "פתאום, יוצאת לי מין זעקה כזאת מהפה של 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד', ואני מתחיל לדבר עם הריבונו של עולם, ולבכות. אני מתחנן ואומר לו: 'בבקשה תעזור לי, ריבונו של עולם'. לא יודע כמה זמן הדיבור הזה נמשך, אבל עד היום, זאת קרבה שלא הרגשתי מאז מעולם". היום נח הרץ חזר בתשובה שלמה, ומדי פעם מסתובב בכנסים מספר את סיפורו ומחזק את עם ישראל. ובשיחת חיזוק שהעביר מו"ר הרב דב קוק שליט"א, סיפר הרב בקצרה את סיפורו של נח הרץ – ובכך הדגיש "שמע ישראל" שייך לכל יהודי ויהודי, גם אם לא במודע, בתת-מודע הוא קיים אצל כל אחד ואחד. לכל יהודי יש קשר לבורא עולם"!