שיר מרגש שכתב הרב דב קוק על גבורה יהודית בשואה

בעיירה קטנה הרחק, הקימו הצוררים חומה הדק, בטלו מאיתנו את כל המצוות, הערימו עלינו המון צרות, בואו ונשמע על אם יהודית, שידעה כל כך בקדושה להחליט, המון דמעות נשפוך לה', שבזכותם עלינו ירחם, הגרמנים הרשעים נתנו פקודה, שאסור לאם להוליד את בנה, שנאת ישראל בליבם בוערה, אמרו לכו ונכחידם במדורה, הגיע זמנו בחודש התשיעי, ובעל כורחה יצא בנה לחופשי, תינוק נפלא קדושה על פניו, עתיד הוא ודאי להיות בכוהניו, בערבות הנגב, איש צדיק היה, לה' עלה ונדם הלב, את ציצית הבגד רוח תלטף, בערבות הנגב, תינוק צדיק נפל, לה' עלה ונדם הלב, את פאות החן רוח תלטף, בואו ונחזור לאם היהודיה, יודעת היטב את הצפוי לבנה, בזרועותיה הוא רעד, רק היום הרי נולד, מי יודע כמה דקות ישאר בעולם, אולי לא נותרו לו אפילו אותם, אבל החשוב יותר מכל, איך יסתלק אל מקורו העליון, פונה האם אל הגרמני הרשע, מבקשת ממנו להקל המלאכה, במקום שתטרח אתה להרוג אותי, תן לי אני לעשות זאת בעצמי, בשמחה אכזרית מושיט לה החרב, והיא חוטפתה ממנו במרץ, מוציאה את בנה במשנה מרץ, ולעיני כל את מילתו היא כורתת, את הסוף איני רוצה לספר, הרי הוא צף בלי שום הסתר, אבל זאת ברצוני להדגיש, שאין כאן סוף אלא תכלית, תכלית תחילת הדרך לגן-עדן, במקום צדיקים וצדקניות של ימי קדם, מצורפת היא לשישים מלאכות, בזכותם עתיד המשיח להתגלות, גשם רוח סערה, משמשים בערבוביה, וביניהם קוראת משמה, המתחננת על בנה, שמע ה' נא את קולי, ורחם נא על בני, כי ביד גויים גופו, תנצל נא נשמתו: