מה הקשר בין שבט יהודה בדוחק ובצער להישאג אריה ביער - וממה עשוי הכיסא של ה' - הרב דב קוק חיזוק לאלול

"שבט יהודה בדוחק ובצער הישאג אריה ביער" מה אנחנו אומרים כאן? מה אנחנו אומרים חרוזים?מה המשמעות של המילים האלה? אלא יש לומר, כתוב בנביא ואנו קוראים את זה בהפטרת וישב "אריה שאג מי לא ירא ה' אלקים דיבר מי לא ינבא". מתי זה ה"אריה שאג"? בחודש האב שמזלו אריה. כיוון שחודש אב מזלו אריה יש פה שאגת אריה. ובשאגת האריה, מי לא ירא, חרב בית המקדש, הגיעו כל הפורעניות על ישראל, שורש השואה, וזו שאגה נוראית ומפחידה של האריה שמשתקת את כל העולם כולו, כמו שכל בריאות היער משתתקים משאגת האריה. וכן אדם שישמע שאגת אריה בג'ונגל מת על המקום.. מקבל התקף על המקום... ושאגת האריה הזו היא השאגה של חודש אב "אריה שאג מי לא יירא", זו יראה שאם אכן האדם זוכה אז זוכה ל"ה' אלקים דיבר מי לא ינבא", יכול להגיע לנבואה. האריה שואג ביער, שבט יהודה בדוחק ובצער. ומגיע חודש אלול שבו חוזרים בתשובה, וזה מכוח השאגת האריה ביער, כמו שאומר הנביא "אריה שאג מי לא ירא" וזה שאלה בלשון של הנביא,כלומר הישאג אריה ביער וטרף אין לו? ה' אלקים דיבר מי ינבא? כלומר, האריה שואג ביער ואתה מקבל יראה, ואז אתה מגיע לנבואה! אכן על ידי הצער, על ידי היראה, האדם זוכה לנבואה. "ה' אלקים דיבר מי לא ינבא", הזכיה לנבואה זה מי שפוחד משאגת האריה של חודש אב, ועושה חשבון הנפש ויודע מה זה חורבן והוא מקבל יראת שמים. מי שרואה את הצרות היום, בבתי חולים, ובמקומות יותר גרועים, כבר לא קשה לקבל יראת שמים. ובטח שלא קשה לקבל יראת העונש. ואז מגיעים לבמקום "שבט יהודה בדוחק ובצער" מחמת אותה שאגת אריה, מגיעים ל"אל מלך יושב על כיסא רחמים ומתנהג בחסידות". "אל מלך יושב על כיסא רחמים". נתבונן מה זה "כיסא רחמים". עכשיו אדם יושב על כיסא, הכיסא בנוי מחומר מסויים, כגון הכיסא הזה שעשוי מפלסטיק, ויש כיסאות יותר מפוארים כמו כיסא של מלך שעשוי מזהב טהור, אך הכיסא של ה' עשוי מרחמים! החומר של הכיסא של ה' הוא רחמים. הרחמים הם החומר שבונה את הכיסא של ה'. כלומר, הכיסא של ה' הוא כיסא מופשט שהחומר שלו הוא מרחמים. וכי מצאנו כזה דבר בעולם שאפשר להשתמש ב"רחמים" כחומר לבנין פיזי של כיסא מיטה או שולחן ודברים כגון אלו? אבל הכיסא של ה', הכיסא המופש הזה עשוי מרחמים! ומה שאתה יותר מעורר את הרחמים, תדע לך ותזכור שהחומר שעליו יושב ה' הוא רחמים. והעיקר להאמין בזה, ובעיקר בעיקר תתחיל לרחם על עצמך! האם אדם מרחם על עצמו? כמו שאומר בעל התניא, שמידת יעקב זה רחמים. ומהי מידת הרחמים - לרחם על עצמו. כך מסביר בעל התניא. אם אדם מצליח לרחם על עצמו, אין לך רחמים גדולים ואין סופיים מזה. העיקר שהאדם ירחם על עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו. האדם מרחם על הבן שלו אבל עצמו הוא מרחם יותר, זו נוסחה פשוטה, כי סוף כל סוף הבן - הוא בן, אבל את עצמי אני מרגיש בבשר... אבל מה לעשות שהבן הוא לא בשר ממש. כגון אדם שנפטר חס ושלום, יש שבעה קרובים שבאמת הם מסכנים גדולים והם בוכים, אבל סוף סוף הם לא מתים, הם חיים... והוא מת... זה הבדל גדול מאוד. ולכן האדם מרחם על עצמו יותר. אבל האמת היא, שהאדם על עצמו לא יודע מה זה רחמים בכלל, כי האדם לא רואה את עצמו ולא מבין שצריך לרחם על עצמו. האדם לא רואה את עצמו, ולכן האדם לא רואה את עצמו כאדם אלא כאוטומט... הוא מרגיש אוטומט בעולם, וכאוטומט הוא לא מרגיש שהוא צריך לרחם על עצמו, זה מופשט לגבינו. אם אני אדם, אני יכול לרחם על עצמי. אבל אם אני מרגיש שאני אטומט וכי אני יכול לרחם על משהו שהוא אטומט? אני אני חי כאדם, ולא על אוטומט בעל מידות רעות שבאוטומט שואל בכל רגע מה קורה ומה קורה, אז אני יכול לרחם על עצמי. מי שהוא אדם האוטומט לא קונה אותו, לא אכפת לו מה קורה... מה שקונה אותי זה רק דבר של שכל, שתדבר דבר של שכל זה מה שקונה אותי, תדבר אמונה, סברא, אבל לא סיפורים וסיפורים מה זה אמר ומה זה אמר... וכשאדם מגיע לדעת הוא מגיע לרחמים, ואז הרחמים הם גדולים ועצומים. הרחמים שמתגלים הם גדולים כי לפי המצב שאני נמצא עכשיו לבין מה שאני ראוי להיות זה הפרש כמו שמים וארץ, כי אם אדם יתבונן בין מה שהוא היה לני שהוא ירד לעולם לבין עכשיו זה מרחק של חמש מאות שנה. אם אכשיו תראה לפתע אדם אפילו זר, שירד לעולם עכשיו והוא היה חי לפני חמש מאות שנה, והוא היה מלך ועכשיו הוא מחפש קליפות בננה... לא תרחם עליו? ברור שתרחם עליו, הוא היה מלך ועכשיו הוא מלקט קליפות בננה, אפילו אם הוא זר אני ירחם עליו. יבכה עליו. ועכשיו תתבונן במשל הזה, אם זה היה הבן שלך? ועכשיו תתבונן שאם זה אתה בעצמך? לא היית מרחם על עצמך? ועכשיו תתבונן שזה משל גשמי, והרוחני הוא יותר מהגשמי, ואתה ירדת מהעולם העליון שהמרחק בין עולם לעולם הוא חמש מאות שנה, באיזה מצב היית לפני שירדת לעולם ובאיזה מצב אתה עכשיו, איך לא תרחם על עצמך? במשל הגשמי, זה סוף סוף דבר גשמי, זה קליפת בננה... ומה קורה בדבר רוחני? וזו מידת הרחמים שאומר בעל התניא רבינו שניאור זלמן, ואני אומר את הדברים בשמו רק שאני מוסיף קצת פרחים... מי שמרחם על עצמו זה שיא אהבת ה', זה ממש מקביל לאהבת ה'. רחמנו ואהבה זה אותו הדבר. וודאי שהרחמנו מוביל לאהבת ה'.