מעלת תפילת ערבית שדרכה פוגעים במקור הפנימי והעמוק ביותר של האדם – הרב דב קוק

יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית, ולומדים זאת מהפסוק "ויפגע במקום וילך שם כי בא השמש". ויש להתבונן בלשון "ויפגע במקום", הוא בא למקום או פגע במקום, אני פוגע בבית מלון או שאני בא לבית מלון. ועל זה אמרו חז"ל "אין פגיעה אלא לשון תפילה". ובעומק, "ויפגע במקום" פירושו – אני פוגע במקום הרגיש שלך שהייתה בהר סיני, ואני פוגע-מגיע לאותו מקום רגיש, ששם אתה ראובן או שמעון או לוי, וכל אחד היה במקום אחר, ואתה לפי התת הכרה האין סופי שלי הר סיני שלך, באלפית חוט שערה, (כי בישראל כל אלפית חוט שערה זה דבר בפני עצמו), אני פוגע במקום הרגיש ששם רוח הקודש שלך נמצאת, ושם אני פותח... אם אני פוגע במקום אחר, אני אמנם יחזק אותך, אבל המקור לא יפתח. בתפילת ערבית יש לך כוח לפתוח פתח במקור – במקום של בית המקדש, אתה יכול להגיע ל'אני ראובן', לנקודה הרגישה שבי, לבעל הרוח הקודש שבתוכי, כי הרי לכל אחד יש רוח הקודש, רק שתלוי באיזה נקודה יש לו רוח הקודש, אבל רוח הקודש יש לכל אחד. למצוא את המקום שבו אכן שבוי רוח הקודש שבתוכך ואז לגלות את זה החוצה, זה נעשה בתפילת ערבית שאז אכן יש לך את הכוח לפגוע באותו חוט שערה ששם באופן דק מן הדק עד דלא נבדק, רוח הקודש שלך דווקא נמצאת ולא שם מישהו אחר. "תפילת ערבית רשות". רשות פירושו אני לא מצווה עליך, יש לך טרמפ אין סופי פה להגיע לעצמך. אני לא מצווה עליך, זה לא ציווי, זו זכות. וזה נקרא "תורה שבעל פה" שהיא כנגד הלילה. תורה שבעל פה פירושו החלק שלי. לכל אחד ואחד יש רוח הקודש ודאי, אבל איפה הרוח קודש שלך נמצאת? אתה יכול למצוא אותה? אתה יכול להצביע עם האצבע איפה הרוח הקודש שלך נמצאת? כאן בתפילת ערבית אם אתה תתאמץ, אתה תגיע לסייעתא דשמיא של חוט שערה, אלפית ראש סיכה, שפה זה נפתח והנה הוא המקור, הנה כאן הוא המעיין. ואם המעיין הזה נפתח הכל כבר מתפרנס. ואם המעיין לא נפתח במקורו, אין לו איפה כל כך להתפרנס, אלא רק מהמדמה. כי שלא מגיעים אל המקור, על כורחנו נשארים במדמה. מדמה יש הרבה, המדמה הוא עשיר מאוד, אני יכול להעיד לכם... מי שזוכה לבכות בזה בתפילת ערבית הוא זה שיצליח. ועל כורחנו מי שלא יבכה בזה הוא פחות יצליח. שהרי "שערי דמעה לא ננעלו" ואם רק שערי דמעה פותחת שערים, פירושו שאם אין דמעה אז כן ננעלים השערים... עכשיו אני רק שואל איך להגיע לשערי דמעה.... להגיע לדימעה זה על ידי ניגון – ניגון כזה שאתה אומר שאתה 'יש מאין', ואם אתה מפנים את זה אני מעיד לך שהניגון פורץ... הוא פורץ ללא רצונך... אבל במה דברים אמורים, רק אם אתה עמל להרגיש שאתה לא קיים גם בתת ההכרה ולא רק בביולוגיה, אלא גם במחשבה, זה רק הקב"ה, אני לא קיים, גם בהרגשה. ולא רק בהרגשה אני לא קיים, אלא גם בתת ההרגשה, הכל זה רק הקב"ה, אני כראובן לא קיים בכל מאת האחוזים. ומי שעמל להפנים את זה, אני מעיד לו – שפורץ ניגון, או דמעות. וניגון עם דמעות זה עוד יותר טוב. מי שעמל להפנים את זה, דמעה בוודאי פורצת, ניגון פורץ אם הוא עוד יותר צדיק, ואם הוא עוד יותר צדיק אז יתפרץ ניגון עם דמעה שזה הכי טוב. אשרי מי שמנגן עם דמעה, אין גדול ממנו. זה נקרא "ה' אחד", זה אותו הדבר. ישראל נקראים "תרומה" – תרומת ה', וכתוב "מלאתך ודמעתך", וישראל הם תרומת ה', ותרומה זה דמע - לדמע, כי מה שאתה יותר דומע ככה אתה יותר שמח. ללא דמעות לא פוררת את החומר שבך, אם כן איך אתה יכול לשמוח? הדמעה מפוררת את החומר, וללא דמעה לא יתפורר החומר, ועל כורחנו זה חוצץ בינך לבין הקב"ה ואי אפשר לשמוח. צילום: נ. כהן