מהו הכפל "הלך ילך ובכה" ו"בא יבוא ברינה" - הרב דב קוק בשיחת חיזוק ואמונה מוצא"ש עקב תשפ"ב

"הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו", "הלוך ילך" ו"בא יבוא" ("הלוך" – זה פעולה, "ילך" זה תוצאה). מהו הכפל בלשון. הקושי הידוע, וככל שהאדם יותר מתקשה ומוצא את עצמו מתקשה בשאלה הזו, הוא יותר טרוד בשאלה, הרי זה משובח. ומי שפחות טרוד בשאלה הזו – הוא פחות משובח. והשאלה היא שהרי הכל קיים והכל גזירת שמים, וזה כולל רוחניות, וכלל חוויה, ולא רק בביולוגיה שאפילו כל גוי יודע, ואם כל גוי יודע את זה – לא צריך לומר את זה. יהודי יודע שגם החוויה היא יש מאין. ואם אפילו החוויה שאני חווה היא יש מאין, אז מה אני עושה, הרי גם הבחירה היא יש מאין. זו שאלה מאוד עמוקה, ואין עומק יותר מהשאלה הזו. אפילו הרמב"ם כבר מעיד שזו השאלה הקשה ביותר, ומי שמתקשה בה – אין לך יותר מקרב לעבודת ה' יותר מזה. ויותר מדוייק לאמונת ה' ולא לעבודת ה'. "בא יבוא ברינה", כולם כבר ניחשו מה שאני הולך להגיד.... אחרי ההקדמה הזו אני כבר לא צריך להגיד... כל אחד כבר יכול לסיים, אני רק אומר את זה בסגנון שלי. "הלך ילך, בא יבוא". ניקח את אברהם אבינו שנאמר אליו "לך לך מארצך", ניקח אותו כאדם, הוא שומע את הציווי וקם והולך. אבל אם אתה אומר שהכל הוא יש מאין, וכל מה שכתוב בתורה זה יש מאין מה', אז "לך לך" זה יש מאין. אני לא יכול לדבר על זה, כי כל כך קשה לדבר על זה, המוח האנושי לא יכול להבין כאלה דברים, זה הדבר הקשה מכל קשה, שעד שהרמב"ם מעיד על כך, לכן אני לא יכול להסביר את זה. אם הרמב"ם מעיד שאי אפשר להסביר את זה, מי אני ומה אני שיתחיל בכלל להסביר, אני לא יכול. אך פלגינן דיבורא, ופלגינן נאמנות. כלפי ה' אני עושה הכל. כלפיך אתה עושה את הכל. איך זה מתיישב, זו לא שאלה, מכיוון שיש שתי צדדים למטבע. ניקח משל, אף שהמשל יהיה חלש וחיוור לגבי הנמשל. מצד אחד אתה לא עושה כלום, ומצד שני אתה עושה הכל. אם תמצא לומר, יש את משה רבנו שאמר "ונחנו מה". ולכאורה מה זה "ונחנו מה" בזמן שאתה גדול ישראל? הרי משה רבנו יודע שהוא גדול ישראל. אם עכשיו תשאל את משה רבנו, מי הוא האדם הגדול שבישראל. מיד יגיד משה רבנו שזה הוא. ואם הוא לא יגיד את זה הוא יהיה אפיקורס. מי שלא מאמין שמשה רבנו הוא הגדול שבישראל הוא אפיקורס. לכן משה רבנו יגיד לך תוך כדי דיבור אוי ואבוי לך אם לא תגיד שמשה רבנו הוא הגדול שבישראל, משה רבנו הוא הגדול שבישראל בה' הידיעה, ואני מזהיר אותך, אם אתה לא מאמין שמשה רבנו הוא הגדול שבכל ישראל. ומשה רבנו אומר, לעצמי אני לא מרגיש כלום – "ונחנו מה". אני יודע שיש משה רבנו, ואני יודע שאני זה משה רבנו, ואני יודע שמשה רבנו הוא גדול הדורות שיש בעולם. אני פשוט לא מרגיש שאני קיים. אם משה רבנו ירגיש שהוא קיים – הוא לא משה רבנו. משה רבנו זה "ונחנו מה", הוא בטל אל ה', כל החפצא של הגלוי שלו שהוא בטל לה', החמצן שלו שהוא נושם זה מה שהוא בטל לה'. החמצן של משה רבנו זה "ונחנו מה", ואם הוא לא נושם "ונחנו מה" הוא לא משה רבנו. נכון שהוא גדול הדור, אבל זה דומה לאחד שהציל את אבא שלו. נספר משל שאסור אפילו לומר אותו כי חיוור שבחיוורים. אני אומר אותו בעל כורחי, רק מחמת שאין לנו כלים. אדם שאבא שלו נפל מחמש קומות, והוא מיד על המקום קפץ ועשה מה שעשה במרץ מרתוני, או שרץ ברמזור אדום עם מכונית פתוחה, והציל את אבא שלו... לאחר מכן אומרים לו, "אשריך" "אשריך על המסירות נפש, הצלת את אבא שלך". והוא אפילו לא שומע את מה שאמרו לו בכלל. אומרים לו אתה קפצת ממכונית למכונית, חרפת את נפש, מגיע לך צל"ש, והוא לא שומע את מה שאומרים לו בכלל... זה אבא שלי. מה אתה לא נורמלי? אמא שיש לה בן יחיד לאחר עשרים שנה, שלושים שנה היא נשואה וקיבלה ברכה ונולד לה בן. ויום אחד הילד הזה נפל מקומה שלישית והיא קפצה מיד לאחריו. והצילה את הילד. אמרו לה, אם היית יורדת במדרגות לא היית מצליחה להציל את הילד, בגלל שקפצת הצלחת להציל את הילד. מגיע לך צל"ש עצום. אנחנו רוצים לפרסם אותך.... והאמא, היא לא שומעת את מה שאמרו לה, תביא לי את הבן שלי וללכת לבית... אל תספרו לי סיפורים, זה הבן שלי. זה משל חיוור. משה רבנו אומר אני עשיתי הכל מה שאף אחד לא יכול לעשות, אבל זה מובן מאליו ואני צריך לעשות יותר. מובן כי זה עבודת ה', ואם זה עבודת ה' ממילא כל מה שאתה אומר לי זה כלום ולא עולה בשם. ואם לא כן, אם אני חושב שהוספתי משהו בעבודת ה', ואני לא מבין שהכל כלול במובן של היש מאין – אני לא משה רבנו. "הלך ילך" "בא יבוא". לא נראה שצריך להוסיף עוד ולבאר אחרי ההקדמה הזו. "הלך ילך" – הוא הולך, אבל אני יודע שמה שאני הולך זה מהקב"ה. "בא יבוא" – אני בא, אבל זה בוא מופשט. אני כן בא, אבל אני משורטט בתוך היש מאין של הקב"ה בתוך הרמ"ח והשס"ה כולל הרגשה וכולל תת הרגשה.