הזמן שבו מבדחים את הקב"ה ונפתחים מעיינות של ישועות - הרב דב קוק בשבע ברכות לנכדתו כ"ג סיוון תשפ"ב

אמש התקיימה בחצר קברי האמוראים שמחת השבע ברכות לחתן ר' עובדיה דוד רביע וכלה נכדתו של מו"ר הרב דב קוק שליט"א בת לחתנו ר' נחום בקר. על אף שמו"ר הרב שליט"א עדיין בצרידות, הרב דיבר מעט מעניין שמחת חתן וכלה ובדיחא דעתיה שגורמים בשמים בשמחת חתן וכלה שעל ידי זה נפתחים כל השערים כל מי שעוסק בשמחת חתן וכלה, הוא עוסק בקירוב כנסת ישראל וקודש בריך הוא. הכלה – היא כנגד כנסת ישראל, והחתן – זה כנגד ה'. מי שיש לו אהבת ישראל הוא זה שעוסק בשמחת חתן וכלה ובכך בקירוב כנסת ישראל לפני ה'. ובכך גורם הוא שכל ישראל יהיו חביבים לפני ה'. וככל שהאדם יותר גדול ויותר כללי, הוא גורם יותר שישראל יהיו יותר חביבים לפני ה' מחר וממילא כל מי שיתפלל מחר יקבל ציקים רוחניים יותר מה'. ובענין הבדיחותא שעושים בשעת החתונה. בגמרא כתוב "בדיחא דעתיה". וכמו בבדיחה שהאדם מפזר (מפריז) יותר מהמקובל, שהרי בדיחה זה לא לומר את מה שמקובל. ועל כן כאשר יש "בדיחא דעתיה" אצל קודשא בריך הוא בשמים, אז יש ירידת שפע. וזה נקרא "בדיחא דעתיה דקודשא בריך הוא". מי שהוא צדיק ובעל רוח הקודש, יכול לשאוב מהמעין של בדיחא דעתיה של הקב"ה, ששם זה מעיין שנפתח בלי פרופורציה ומעל לדעת, שהרי זה לא דעת כי זו בדיחה. שיש בדחן בשמחת חתן וכלה, והחתן מתבדחת דעתו ממילא אצל ה' נפתח מעיין שלא כדרך הטבע. וכמה שאתה לא חולם שאתה יכול להגיע – תוכל להגיע. אם יש "בדיחא דעתיה" – יש בדיחות דעת של ה' הכל נפתח ללא כל פרופורציות וללא הבנות. וזו הבדיחה – תתבדח, למי שיודע להתבדח לפני ה'. בדחנא דמלכא זה דוד המלך. דוד המלך היה לוקח בדיחות ללא כל פרופורציות ומספר בדיחה לפני ה'. אנחנו מדברים כאן על בשר ודם? אנחנו מדברים על דוד המלך, כי הרי מי יכול לומר בדיחה לה'? אך יש דבר כזה ברוחניות ש"בדיחא דעתיה" שפותח הכל ללא פרופורציות. דוד המלך הוא בדחנא דמלכא. מי שלא גדול ויבוא ויאמר דברים בעלמא, זה לא יקבל את המשמעות הפנימית שלהם. אך ברגע שמשמחים את החתן, תבין שברגע זה מעלים את כל כנסת ישראל למעלה. ובכך שהיא חביבה על בעלה תבין שאתה עוסק שאתה מעלה את כל כנסת ישראל. ברגעים שמשמחים חתן וכלה עוסקים בבניה של חורבה מחורבות ירושלים. חביור מתן תורה והר סיני. הר סיני – זה החופה. ומהר סיני מגיעים לבית המקדש. שמשמחים חתן וכלה בזמן החופה זה בניה של אחת מחורבות ירושלים, והבית שלאחר מכן נכנסים אליו ועתידים לבנות – זה בית המקדש של האדם הפרטי. החתן שלפנינו הוא לא פרטי, הוא כללי, כיוון שהוא יודע את הש"ס. הוא לא רק סיים ש"ס, הוא יודע את הש"ס! ממילא השמחה שלו היא לא רק שלו, ועכשיו מעלים את כל ישראל, ומבדחים את דעתו של הקב"ה, ופותחים פתחים שרק עכשיו אפשר לפתוח אותם, ללא פרופורציות, ללא סברות אם מגיע או לא מגיע, כי הרי בדיחה זו בדיחה, בדיחה זה לא סברה, אם יש כאן סברה זה כבר לא בדיחה, מפני שאם אתה צריך להסביר את הבדיחה זה כבר לא בדיחה.