מחשבות על הפרשה | פרשת וארא-קרח-חקת. מי מריבה, נחש הנחושת.

ה' אומר למשה אני ה' ו"לא נודעתי" לאבות לאברהם, יצחק ויעקב, אבל בני ישראל "כן ידעו" שאני ה'.
וממש לא מובן איך להאבות הקדושים ה' לא נודע אליהם. ואילו בני ישראל, פרעה ועמי הארץ שעליהם נאמר המון פעמים: "למען דעת כל עמי הארץ כי אני ה'". שלכל עמי הארץ ה' כן נודע?!
ונוכל להבין את ההבדל בין לדעת את ה' – כמו בני ישראל במצרים, ושאר הגויים. לבין להאמין במציאותו כמו האבות הקדושים. לפי 3 סיפורים די צמודים בפרשות קרח – וחקת. שלמרות שיש בניהם 38 שנה הפרש, התורה בחרה להשים אותם בסמיכות אחד לשני.
בפרשת חקת במי מריבה מסופר שבני ישראל בכו למשה ואהרן לאחר פטירת מרים, שאין להם מים לשתות. ומשה ואהרן נכנסו לאוהל מועד וה' אמר להם לקחת "מלפניו" מטה, ולדבר לסלע להוציא מים. כמו שכולנו יודעים משה אמר להם "שמעו נא המורים", והכה בסלע פעמיים ורק אז יצא מים.
ויש כאן מספר שאלות: 1. מאיפה ולמה היה מטה לפני ה', בתוך אוהל מועד? 2. למה פתאום אמר להם משה שמעו נא "המורים", מלשון מרי, הרי לעולם לא דיבר אליהם כך? 3. למה נענשו משה ואהרן דווקא על זה שלא קידשו את ה' לעיני בני ישראל, ולכן לא נכנסו לארץ ישראל. הרי איך היו אמורים לקדש אותו שם?
וכאן מגיע הסיפור בפרשה הקודמת, לאחר מחלוקת קרח, ה' אמר לכל השבטים להביא מטה, ורק על המטה של אהרן גדלו פרחים ושקדים, וכתוב: "והשב את המטה לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי". שה' אמר למשה להחזיר את המטה לאוהל מועד, וכך שתמיד כשלבני ישראל יהיו תלונות, יראו את המטה ויזכרו בגדלותו ובקיומו של ה' כמו שהאבות הק' הגיעו לבד להבנה של עצם קיומו בעולם. ללא צורך בנס כדי לדעת את קיומו של ה'. כמו להבדיל תינוק שכשהוא רואה שאף אחד לא לידו הוא חושב שאף אחד לא קיים, והוא מתחיל לבכות. ורק כשהוא רואה שמישהו לידו הוא נרגע.
ועכשיו מובן למה נענשו משה ואהרן במי מריבה.
שה' אמר למשה ואהרן לקחת את המטה שה' ציוה להניח במשמרת בתוך אוהל מועד, שהיה מיועד בדיוק לרגעים האלו, כמו שה' אמר: "אות לבני מרי". ומשה לקח את המטה שהיה באוהל מועד ואמר לבני ישראל "שמעו נא המורים", הזכיר להם שקיומו של ה' לא צריך "דעה" ונס, אלא מובן וזכור היטב מלהסתכל על המטה ולהיזכר. וכאן זה היה צריך להסתיים! כאן בני ישראל היו אמורים להיות בדרגת האבות הק'. ובני ישראל ראו את המטה והבינו שה' איתם גם ללא אותות ומופתים!
אבל אז משה ואהרן כן השתמשו בנס והיכו בסלע ובאמת לא יצא מים. אבל אז היכו שוב וכך המשיכו לעשות עם המטה אותות ומופתים. ובני ישראל ממש שנה לפני כניסת לארץ ישראל שוב חזרו אחורה, וירדו לדרגה פחותה יותר. לצורך של "לדעת את ה'" ולהאמין רק כשרואים נס. ועל זה נענשו משה ואהרן שלא הקדישו את ה' בעיני ישראל. שיהיו בדרגת אמונה בגלל מציאות הבורא, ולא בגלל שראו נס בעיניהם.
וכל זה מובן לפי הסיפור השלישי מיד אחר כך: שמסופר על 'נחש הנחושת' שבני ישראל ננשכו על ידי נחשים במדבר, וה' אמר למשה שיקח מטה וישים מעליו נחש, ושמי שיסתכל בו יבריא, וכך היה. ולא מובן למה ה' הביא נחשים שינשכו את בני ישראל, אם תוך שניה יסתכלו על המטה ויבריאו?
שבמעשה זה בעצם תיקנו, את זה שלא הסתכלו במי מריבה על המטה, ושלא הבינו ממנו לבד את קיומו וגדלותו של ה', שידאג להם כפי שדאג להם עד היום ומילא את כל צורכם, גם ללא שיראו נס מולם. רואים שה' אמר להם שצריכים לפני כניסתם לארץ ישראל להגיע לדרגת 'אמונה' ולא להישאר בדרגת 'דעה' חלילה, שרק כשיודעים ורואים ניסים מאמינים. ולכן לא נכנסו משה ואהרן לארץ.
וזה מסביר למה לאבות ה' אומר "לא נודעתי להם" שהרי הם ידעו ממני לבד, בעצם זה שהסתכלו סביבם וראו את העולם כמו שכתוב בספרים: "שבכל עלה רואים בריאה". ובני ישראל בקריאת ים סוף גם היו בדרגה הזו שנאמר "ויאמינו בה'", שזה הדרגה שלנו כיום כשבני ישראל בגלות, כשאנו בדרגת האבות, שמאמינים בה' מתוך אמונה עצמית והבנה במציאותו גם ללא אותות ומופתים.
וזה מה ששלמה המלך אומר: "מרבה 'דעה' - מרבה מכאוב"! שמי שמאמין רק בגלל נס 'ודעה' – יגמר הנס ויחזור למכאובו. אך מי שמאמין בגלל הבנה והעמקה בגדלותו – יהיה רגוע וסמוך עליו במשך כל שנות חייו.