אמור - בהר - סוד העבודה אחר ל"ג בעומר - ספירת העומר כתיקון הרצון, המלכות והיכולת לקבל תורה

פתיחה — פרשת אמור ופרשת בהר: שתי ספירות, מטרה אחת
השיעור פותח בקשר שבין פרשת אמור לפרשת בהר: שתיהן עוסקות בספירה. בפרשת אמור — ספירת הימים מן העומר עד שבועות; בפרשת בהר — ספירת השנים, שמיטות ויובלות. שתי הספירות אינן רק חשבון טכני, אלא תהליך פנימי של תיקון הרצון, תיקון הקבלה, והכנת האדם והאומה לקבלת התורה.
“לרצונכם” — העומר שייך למידת הרצון
בקרבן העומר נאמר: “והניף את העומר לפני ה’ לרצונכם”. השאלה המרכזית: מדוע דווקא כאן מודגש “לרצונכם”? הרי כל הקרבנות צריכים להיות לרצון. התשובה: העומר נוגע בשורש הרצון. הרצון הוא מדרגה עליונה מאוד — בחינת כתר, “ראשית המחשבה”. לכן ימי העומר אינם רק ימים של ספירה, אלא ימים שבהם האדם בודק מה מניע אותו: רצון לקבל לעצמו, או רצון לקבל כדי להשפיע.
הסתירה הגדולה: ימי רחמים או ימי דין?
מצד אחד, האר”י הקדוש כותב שבימי העומר מאיר אור עליון של רצון, ולכן לפי הקבלה אין מסתפרים עד שבועות, מפני שהשיער רומז לשפע עליון ולרחמים. מצד שני, אותם ימים עצמם נקראים גם ימי דין וקטנות: תלמידי רבי עקיבא מתו בהם, נוהגים בהם אבלות, ויש מקורות שמדברים על דין בין פסח לעצרת.
החידוש של השיעור הוא שאין כאן סתירה. דווקא כאשר מאיר אור גדול, צריך כלי מתוקן. אם הכלי עדיין קטן, אנוכי, מקנטר ושונא — האור נהפך לדין. אם האדם מתקן את הרצון — הימים נהפכים לרחמים.
שיער, נזיר וכתר — למה לא להסתפר?
השיער בימי העומר מקבל משמעות פנימית. שערות הנזיר אינן רק סימן חיצוני, אלא נזר אלוקיו על ראשו — בחינת כתר. לכן אצל הנזיר השיער קדוש, עד כדי כך שבסוף נזירותו שורפים את שערו עם הקרבן. כך גם בעומר: השיער יכול לרמוז לדין, אך כשהרצון מתוקן — הוא נעשה רמז לרחמים, לאור עליון, לכתר.
עומר = כתר: הרמזים והגימטריות
נאמר בשיעור שהמילה עומר רומזת גם ל”עמר נקי” — צמר לבן ונקי, רחמים עליונים.
גימטריה מרכזית:
עמר = 310
פעמיים עמר = 620
כתר = 620
כלומר, העומר איננו רק קרבן של שעורים ומאכל בהמה, אלא יש בו רמז נסתר לכתר, לרצון העליון ולשורש הרחמים.
“עשירית האיפה” — העומר גם רומז למלכות
כאן מופיעה נקודת עומק נוספת: התורה אומרת שהעומר הוא עשירית האיפה. העשירית רומזת למידה העשירית — מלכות. גם “איפה” נדרשת כרמז ל”פאה”, ופאה בגימטריה 86, כמניין שם אלוקים, השייך לדין ולמלכות.
נמצא שהעומר מחבר שני קצוות: מצד אחד כתר, מצד שני מלכות. וזה כל סוד ספירת העומר — להעלות את המלכות, את הרצון המקבל, עד שתוכל להתחבר אל הכתר.
פאה, ראש וזקן — מקום החיבור
בשיעור מודגש שהפאות עומדות במקום מפגש: בין שיער הראש לשיער הזקן. בקבלה, שיער הראש רומז לשפע עליון, ושיער הזקן לי”ג מידות הרחמים. הפאה היא נקודת מעבר וחיבור. לכן התורה מזכירה גם פאת הראש, גם פאת הזקן, וגם פאת השדה סמוך לענייני העומר.
המסר: גם בגוף, גם בשדה, וגם בנפש — יש נקודות שבהן השפע העליון צריך לרדת אל המציאות התחתונה בצורה מתוקנת.
העומר וברית מילה — ירושת הארץ תלויה בתיקון הרצון
המדרש אומר: “אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך”, שבזכותה ירש אברהם אבינו את הארץ. השיעור מחבר זאת לברית מילה: כשם שבברית מילה מסירים את הערלה — קליפת הרצון לקבל לעצמו — כך העומר מלמד להסיר את האנוכיות מן הרצון.
ארץ ישראל היא מקום המלכות, מקום המעשה, האדמה, הפרנסה והקציר. דווקא שם יש ניסיון גדול של “שלי”, “מה נאכל”, “איך נסתדר”. לכן ארץ ישראל נקנית על ידי תיקון הרצון — לקבל את השפע כדי להשפיע.
ספירת העומר — להכיר שכל המידות באות ממנו
בכל יום אנו סופרים מידה אחרת: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכן הלאה. אבל העבודה הפנימית היא להכיר שכל חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד שיש בי — לא באו ממני. הכל ניתן מלמעלה.
זו ענווה עמוקה: האדם חכם, פועל, מצליח, אבל עושה עצמו כבהמה לפני הרועה. לא בהמה במובן של שפלות חסרת ערך, אלא במובן של הכרה: “כל חיי, מזוני, כוחי ואורי — מן הרועה”.
עד ל”ג בעומר — תיקון ההכרה
השיעור מסביר שעד ל”ג בעומר מתקנים את חמש המידות הראשונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד. בל”ג בעומר מגיעים להוד שבהוד, ולכן יש שמחה: האדם הגיע להכרה עמוקה שכל מה שיש לו בא מלמעלה.
מל”ג בעומר עד שבועות — לא רק לקבל, אלא להשפיע
אבל לפי האר”י הקדוש לא עוצרים בל”ג בעומר. ממשיכים עד שבועות, כי אחרי ההכרה שהכול ממנו מגיע השלב הבא: לקבץ את כל השפע ולהפוך אותו להשפעה.
היסוד אוסף את כל המידות, והמלכות מוציאה אותן אל הפועל. המלכות המתוקנת אינה מחזיקה את השפע לעצמה, אלא הופכת אותו לחיים, נתינה, בניין, משפחה, תורה ואומה.
שבועות — עליית המלכות עד הכתר
בחג השבועות, לפי האר”י והרש”ש, מתרחש ייחוד עליון מיוחד שאין כמותו בשאר המועדים: זעיר אנפין והמלכות עולים עד מדרגת הכתר. זה סוד מתן תורה — מצב שבו אין פירוד בין העליונים לתחתונים, בין נותן למקבל, בין הקב”ה לישראל.
לכן בליל שבועות נשארים ערים: לא מפני שאין צורך בשינה, אלא מפני שהנשמה מתרגשת כחתן וכלה לפני החופה.

כאן נכנס בעל הסולם: כל התורה כולה היא תיקון הרצון לקבל. “ואהבת לרעך כמוך” אינו רק כלל חברתי, אלא שורש כל התורה. האדם נברא עם רצון לקבל, אבל תפקידו להידמות לקב”ה
לכן תלמידי רבי עקיבא נפגעו דווקא בימים אלו: ימי העומר בודקים אם האדם מסוגל לצאת מן הקטנות, מן הקנטור והשנאה, ולהפוך לכלי של אהבה ואחדות.
ארץ ישראל, שמיטה ויובל — בית הספר של האמונה
פרשת בהר ממשיכה את אותו רעיון: שמיטה, יובל, איסור ריבית, דאגה לעני — כולם מחנכים את האדם לא לחיות רק סביב קניין עצמי. בארץ ישראל האדם נדרש לאמונה גדולה: לשבות מן הקרקע, לוותר, להאמין בברכה, ולבנות חברה של חסד.
זהו תיקון המלכות: להפוך את הארץ, העבודה והפרנסה לכלים של קדושה
בעל הסולם והקיבוצים — נתינה בלי אמונה לא מחזיקה
השיעור מביא נקודה מעניינת מבעל הסולם: הוא ראה בקיבוצים ניסיון מעשי של חיים למען הכלל ולא רק למען הפרט. אולם הוא גם אמר שאם אין אמונה ותורה בפנים — הדבר לא יחזיק לאורך זמן.