הרב אריה שפירא - ספר המצוות 18 | המשך מצוות ציצית | בעידן ריתחא נענשים על ביטול עשה - תשפה

סיכום השיעור: "ספר המצוות 18 המשך מצוות ציצית - בעידן ריתחא נענשים על ביטול עשה" עם הרב אריה שפירא השיעור עוסק בשאלת החיוב במצוות עשה שאינן תלויות בהכרח במעשה אקטיבי של האדם, ובפרט מצוות ציצית, תפילין ומזוזה, תוך התמקדות בשאלה מתי אדם נענש על "ביטול עשה" גם אם לא התחייב בה מלכתחילה. הרב שפירא מציג את המחלוקת בין הראשונים בשאלה זו, ומציע הבחנה יסודית בין סוגי מצוות. עידן ריתחא ועונש על ביטול עשה בציצית (0:00 - 6:28) השיעור נפתח בדיון על הגמרא במנחות (דף מ"ג עמוד א') המציינת שמלאך מצא את רב קטינה הולך בסדין הפטור מציצית, ושאל אותו "ציצית של תחילת מה תהיה עליה?". הגמרא מסיימת בכך ש"בעידן ריתחא [עת כעס אלוהי] נענשים" גם על ביטול מצוות עשה של ציצית, למרות שלא הייתה חובה אקטיבית ללבוש בגד המחייב בציצית. הרב שפירא מעלה את הקושי בכך: אם אדם לא לבש בגד של ארבע כנפות, הוא כלל לא התחייב במצווה, אז מדוע ייענש? הוא מביא את הסבר התוספות במסכת ערובין, שמבדילים בין "זמנם" ל"זמננו". בזמנם, כשהיה רגיל ללבוש בגדים המחייבים בציצית, מי שחיפש להתחמק (למשל על ידי לבישת סדין) נענש. בזמננו, שרוב הבגדים אינם מחייבים, אין עונש למי שאינו קונה בגד של ארבע כנפות. הרב מקשה על הסבר זה – מדוע שהסטטוס של שאר האנשים ישפיע על חובתו של היחיד? הוא משווה זאת למצוות תרומות ומעשרות, שם הגמרא מציינת שחסידים היו מכניסים את פירותיהם דרך השערים הרשמיים כדי להתחייב, בעוד שדורות מאוחרים יותר הכניסו אותם דרך גגות כדי להיפטר, אך אין אזכור לעונש במקרה זה. מנודה לשמיים והחיוב להביא עצמו לידי חיוב (6:28 - 11:46) הרב שפירא מביא את התוספות בפסחים (דף ק"ז עמוד ב') המונים שבעה "מנודים לשמיים", ובהם מי שאין לו תפילין בראשו וזרועו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. התוספות מפרשים ש"אין לו" הכוונה היא שיש לו אפשרות ואינו מניחן, או שאפילו אם אין לו - חייב לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב. התוספות מביאים כראיה את משה רבנו שהיה תאב להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצוות התלויות בה. הרב מציין את הסתירה לכאורה בין לשון התוספות בפסחים לזו שבערובין, ומצטט את הגר"א בשולחן ערוך (סימן ק"ו) שמביא בשם העיטור ורבנו יונה, שחובה להשתדל ללבוש טלית קטן כל היום ולחזר ולהביא את עצמו לידי חיוב ציצית. רבנו יונה אף כותב בשערי תשובה ש"יענש לעתות בצרה" מי שאינו חומד את המצווה ואינו סובב להביא עצמו לידי חיובה. הבחנה בין מצוות "מכשירות" למצוות "משלימות" (11:46 - 19:46) הרב שפירא מציע הבחנה מרכזית כדי ליישב את הקושיות. לדבריו, יש הבדל מהותי בין מצוות שמהותן "להכשיר" דבר מסוים (כמו תרומות ומעשרות, שנועדו להכשיר את הפירות לאכילה), לבין מצוות שנועדו ל"שלמות" האדם ומהוות רצון ה' מהאדם עצמו. במצוות כמו ציצית, התורה עצמה מציינת את תכלית המצווה: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי והייתם קדושים לאלוקיכם". כלומר, רצון ה' הוא שיהודי יהיה עטוף בציצית. במקרה כזה, אדם שמחפש "תצדקי" (תירוצים) כדי להיפטר מהמצווה, למעשה מתחמק מרצון ה', ולכן ייענש. לעומת זאת, במצוות תרומות ומעשרות, רצון ה' אינו שהאדם יפריש תרומות ומעשרות כשלמות בפני עצמה, אלא שיאכל פירות מתוקנים. מי שבוחר להימנע מלהתחייב, אינו חוטא לרצון ה' באותה מידה. יישום ההבחנה למצוות נוספות: מזוזה ותפילין (19:46 - 26:10) הרב מרחיב את הרעיון למצוות נוספות: מזוזה: אם אדם גר בבית שאין לו פתח המחויב במזוזה, הוא יכול למצוא דרכים "להתחמק" מהחיוב. אך הקדוש ברוך הוא מצווה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – רצונו ששמו יחול על פתחי בתי ישראל כחלק משלמותם. זו מצווה "משלמת" ולא רק "מכשירה". תפילין: למרות שניתן לצאת ידי חובה בהנחה קצרה מאוד, רצון ה' הוא שהאדם יהיה עטוף בתפילין כל היום ("והיו לטוטפות בין עיניך"). זו שלמות רוחנית שהקדוש ברוך הוא חפץ בה, ולא רק קיום טכני של חיוב. תלמוד תורה: מצווה ללא שיעור מוגדר (26:10 - 29:57) הרב שפירא מיישם את ההבחנה גם למצוות תלמוד תורה. למרות שיש שיעור מינימלי של קריאת שמע שחרית וערבית, ודאי שרצון ה' הוא שאדם יהיה דבוק בתורה ככל יכולתו. מי שמחפש "תצדקי" כדי להיפטר מתלמוד תורה מעבר למינימום, ייענש בעידן ריתחא, לא כי ביטל חובה מוגדרת, אלא כי התחמק מרצון ה'. הקדוש ברוך הוא מסר לנו את הדברים כדי שנדע לנהל את עצמנו לפי רצונו, ורצונו הוא שנתחבר לאור התורה ככל האפשר. לסיכום, הרב מדגיש את החשיבות בהבנת רצון השם העומד בבסיס המצוות, ולא רק את ההיבט הטכני-הלכתי. במצוות שרצון ה' בהן הוא "שלמות" האדם, התחמקות מהחיוב, גם אם היא עומדת בכללי ההלכה הפורמליים, עלולה להיחשב כביטול רצון ה' ולגרור עונש.