מסכת קידושין דף מג - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית [kidushin 43]

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=257492 שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=257411 קידושין דף מג להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א נילף מיניה? משום דהוה מעילה טביחה ומכירה שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. מעילה - הא דאמרן; טביחה ומכירה מאי היא? אמר קרא (שמות כא לז) 'וטבחו או מכרו' - מה מכירה ע"י אחר אף טביחה על ידי אחר. דבי ר' ישמעאל תנא ''או' - לרבות את השליח'. דבי חזקיה תנא ''תחת' - לרבות את השליח'. הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר? גלי רחמנא בשחוטי חוץ (ויקרא יז ד) 'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך' - הוא ולא שלוחו. אשכחן גבי שחוטי חוץ, בכל התורה מנלן? דיליף משחוטי חוץ. אדיליף משחוטי חוץ - ניליף מהנך? הדר כתב רחמנא (ויקרא יז) 'ונכרת האיש ההוא' - אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה כולה. ולמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, הני 'ההוא' 'ההוא' מאי דריש בהו? חד למעוטי שנים שאוחזים בסכין ושוחטים, וחד הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה. ואידך, מ'הוא' 'ההוא'. ואידך, ה'וא' 'ההוא' לא דריש. והא דתני 'האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב, שנא' (שמואל ב יב ט) 'אותו הרגת בחרב בני עמון'' - מאי טעמיה דשמאי הזקן? קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ו'הוא' 'ההוא' לא דריש. ואיבעית אימא, לעולם דריש, ומאי חייב? חייב בדיני שמים. מכלל דת"ק סבר אפילו מדיני שמים נמי פטור? אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. ואיבעית אימא, שאני התם דגלי רחמנא 'אותו הרגת בחרב בני עמון'. ואידך, הרי לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו - אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דקאמר ליה (שמואל ב יא יא) 'ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים'. אמר רבא, את"ל סבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ו'הוא' 'ההוא' לא דריש - מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור, שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב: איתמר, רב אמר שליח נעשה עד, דבי רבי שילא אמרי אין שליח נעשה עד. מ"ט דבי רבי שילא? אילימא משום דלא א"ל הוי לי עד - אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוו קידושי? אלא רב אמר שליח נעשה עד - אלומי קא מאלימנא למילתיה, דבי רבי שילא אמרי אין שליח נעשה עד - כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה. מיתיבי, 'אמר לשלשה צאו וקדשו לי האשה - אחד שליח ושנים עדים, דברי ב"ש, וב"ה אומרים כולם שלוחין הן ואין שליח נעשה עד'; עד כאן לא פליגי אלא בשלשה, אבל בשנים דברי הכל לא! הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, 'רבי נתן אומר, בית שמאי אומרים שליח ועד אחד, וב"ה אומרים שליח ושני עדים'. ורב כבית שמאי? איפוך. ורב אחא בריה דרבא מתני איפכא, רב אמר אין שליח נעשה עד, דבי ר' שילא אמרי שליח נעשה עד. והילכתא שליח נעשה עד. אמר רבא, אמר רב נחמן, אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה - הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגירושין, עמוד ב וכן בדיני ממונות. וצריכא, דאי אשמעינן בקידושין - משום דלמיסרה קאתי, אבל גירושין - ניחוש שמא עיניו נתן בה; ואי אשמעינן גירושין - משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא, אבל ממונא - אימא הני מיפלג פלגי, צריכי. מאי קסבר? אי קסבר המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים - הני נוגעים בעדות נינהו, דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני! אלא לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים, ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה - יכולין למימר פרעניה למלוה. והשתא דתקון רבנן שבועת היסת, משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה, ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה, ופרע ליה לוה למלוה: האיש מקדש את בתו: תנן התם 'נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה; אמר רבי יהודה, אין שתי ידים זוכות כאחד, אלא אביה מקבל את גיטה; וכל שאין יכולה לשמור את גיטה אין יכולה להתגרש'. אמר ר"ל, כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין. ורבי יוחנן אמר, מחלוקת לגירושין, אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא. ואמר ר' יוסי בר' חנינא, מאי טעמיה דר' יוחנן אליבא דרבנן? גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה - בין היא ובין אביה, קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה - אביה ולא היא. והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה, ותנן