מסכת תענית דף כג - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=220394 שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=220364 תענית דף כג להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א 'בעתם', בלילי רביעיות ובלילי שבתות, שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם, שנאמר (ירמיה ה כה) 'עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם'. וכן מצינו בימי הורדוס, שהיו עוסקין בבנין בהמ"ק, והיו יורדין גשמים בלילה; למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם: מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו': ת"ר, פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל, התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר (חבקוק ב א) 'על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור' וגו'. אמר לפניו, רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך! התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו, רבי, ראינוך ולא נמות; כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך! אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות! ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו, רבי, ראינוך ולא נמות; כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם! אמר לפניו, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה! ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו, רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם! אמר להם, כך מקובלני, שאין מתפללין על רוב הטובה; אעפ"כ, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו, רבש"ע! עמך ישראל שהוצאת ממצרים, אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם! מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי! שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו, אבא, הוליכני לרחצני בחמין! שטפני בצונן! תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים! ונותן לו, ועליך הכתוב אומר (משלי כג כה) 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך'. תנו רבנן, מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? (איוב כב כח) 'ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור'; 'ותגזר אומר' - אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה, 'ועל דרכיך נגה אור' - דור שהיה אפל הארת בתפלתך, 'כי השפילו ותאמר גוה' - דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך, 'ושח עינים יושיע' - דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך, 'ימלט אי נקי' - דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך, 'ונמלט בבור כפיך' - מלטתו במעשה ידיך הברורין. אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהילים קכו א) 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'; אמר, מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא. אמר ליה, האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה, עד שבעין שנין. אמר ליה, פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה, האי [גברא], עלמא בחרובא אשכחתיה; כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים, אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוה קא מלקט מינייהו, אמר ליה, את הוא דשתלתיה? א"ל, בר בריה אנא. אמר ליה, שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו, בריה דחוני המעגל מי קיים? אמרו ליה, בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו, אנא חוני המעגל! לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי, נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן, הוה מפרק להו. אמר להו, אנא ניהו! לא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה. חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי 'או חברותא או מיתותא'. אבא חלקיה, בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא, הוו משדרי רבנן לגביה, ובעי רחמי ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא. שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה, למבעי רחמי דניתי מיטרא. אזול לביתיה ולא אשכחוהו. אזול בדברא, ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא, עמוד ב ולא אסבר להו אפיה. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא. כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא סיים מסאניה. כי מטא להיזמי והיגי, דלינהו למניה. כי מטא למתא, נפקא דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה, עלת דביתהו ברישא והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן. יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו. פלג ריפתא לינוקי, לקשישא חדא ולזוטרא תרי. אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו; ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סקו לאיגרא. קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא. קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו. כי נחית, אמר להו, אמאי אתו רבנן? אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא. אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה! אמרו ליה, ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן. מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה? [חסר המשך העמוד, עקב מגבלות מקום]