מסכת מגילה דף יב - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222313 שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=222344 מגילה דף יב להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א תניא נמי הכי, 'ועוד שנה אחרת לבבל, ועמד דריוש והשלימה'. אמר רבא, אף דניאל טעה בהאי חושבנא, דכתיב (דניאל ט ב) 'בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים'; מדקאמר 'בינותי', מכלל דטעה. מ"מ קשו קראי אהדדי; כתיב (ירמיה כט י) 'מלאות לבבל' וכתיב (דניאל ט ב) 'לחרבות ירושלם'? אמר רבא, לפקידה בעלמא, והיינו דכתיב (עזרא א ב) 'כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם'. דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתיב (ישעיה מה א) 'כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו'; וכי כורש משיח היה? אלא א"ל הקב"ה למשיח, קובל אני לך על כורש; אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר (עזרא א ג) 'מי בכם מכל עמו ויעל': 'חיל פרס ומדי הפרתמים'. וכתיב 'למלכי מדי ופרס'? אמר רבא, אתנויי אתנו בהדדי, אי מינן מלכי - מינייכו איפרכי, ואי מינייכו מלכי - מינן איפרכי. 'בהראותו את עושר כבוד מלכותו'. א"ר יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה; כתיב הכא (אסתר א ד) 'יקר תפארת גדולתו', וכתיב התם (שמות כח ב/מ) 'לכבוד ולתפארת'. 'ובמלאות הימים האלה' וגו'. רב ושמואל; חד אמר, מלך פיקח היה, וחד אמר, מלך טיפש היה. מאן דאמר מלך פיקח היה, שפיר עבד דקריב רחיקא ברישא, דבני מאתיה כל אימת דבעי מפייס להו. ומאן דאמר טיפש היה, דאיבעי ליה לקרובי בני מאתיה ברישא, דאי מרדו ביה הנך, הני הוו קיימי בהדיה. שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם, אמרו אתם. אמרו לו, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן, שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו, אמור אתה. אמר להם, מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו, וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג לג) 'כי לא ענה מלבו': 'בחצר גנת ביתן המלך. רב ושמואל, חד אמר הראוי לחצר – לחצר, הראוי לגינה – לגינה, הראוי לביתן – לביתן, וחד אמר, הושיבן בחצר ולא החזיקתן, בגינה ולא החזיקתן, עד שהכניסן לביתן והחזיקתן. במתניתא תנא, הושיבן בחצר ופתח להם שני פתחים, אחד לגינה ואחד לביתן. 'חור כרפס ותכלת'. מאי 'חור'? רב אמר, חרי חרי, ושמואל אמר, מילת לבנה הציע להם. 'כרפס', אמר ר' יוסי בר חנינא, כרים של פסים. 'על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף'. תניא, ר' יהודה אומר, הראוי לכסף – לכסף, הראוי לזהב – לזהב. אמר לו ר' נחמיה, א"כ אתה מטיל קנאה בסעודה! אלא הם של כסף, ורגליהן של זהב. 'בהט ושש'. א"ר אסי, אבנים שמתחוטטות על בעליהן, וכן הוא אומר (זכריה ט טז) 'אבני נזר מתנוססות על אדמתו'. 'ודר וסוחרת'. רב אמר, דרי דרי, ושמואל אמר, אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה; הושיבה באמצע סעודה, ומאירה להם כצהרים. דבי רבי ישמעאל תנא, שקרא דרור לכל בעלי סחורה. 'והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים'. 'משונים' מיבעי ליה? אמר רבא, יצתה בת קול ואמרה להם, ראשונים כלו מפני כלים, ואתם שונים בהם? 'ויין מלכות רב'. אמר רב, מלמד שכל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים. 'והשתיה כדת (אין אונס)'. מאי 'כדת'? א"ר חנן משום ר"מ, כדת של תורה; מה דת של תורה, אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע, אכילה מרובה משתיה. 'אין אונס'. אמר רבי אלעזר, מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו. 'לעשות כרצון איש ואיש'. אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן; מרדכי - דכתיב 'איש יהודי', המן – 'איש צר ואויב'. 'גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות'. 'בית הנשים' מיבעי ליה? אמר רבא, שניהן לדבר עבירה נתכוונו; היינו דאמרי אינשי 'איהו בקרי ואתתיה עמוד ב בבוציני'. 'ביום השביעי כטוב לב המלך ביין'. אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא, יום השביעי שבת היה; שישראל אוכלין ושותין - מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין - אין מתחילין אלא בדברי תיפלות. וכן בסעודתו של אותו רשע, הללו אומרים מדיות נאות, והללו אומרים פרסיות נאות. אמר להם אחשורוש, כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי; רצונכם לראותה? אמרו לו, אין, ובלבד שתהא ערומה. שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות, ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב 'אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה', כשם שעשתה כך נגזר עליה. 'ותמאן המלכה ושתי'. מכדי פריצתא הואי, דאמר מר שניהן לדבר עבירה נתכוונו, מ"ט לא אתאי? א"ר יוסי בר חנינא, מלמד שפרחה בה צרעת. במתניתא תנא, [בא גבריאל ועשה לה זנב]. 'ויקצף המלך מאד'. אמאי דלקה ביה כולי האי? אמר רבא, שלחה ליה, בר אהורייריה דאבא! אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אשתטי בחמריה! מיד 'וחמתו בערה בו'. 'ויאמר המלך לחכמים'. מאן חכמים? רבנן. 'יודעי העתים', שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו, דיינוה לי! אמרו, היכי נעביד? נימא ליה קטלה, למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן; נימא ליה שבקה? קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו, מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה, דכתיב (ירמיה מח יא) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר'. מיד 'והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש'. א"ר לוי, כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר; 'כרשנא' - אמרו מלאכי השרת [חסר כאן בסוף הדף עקב מגבלות מקום]