הרב אריה שפירא - שיעור המשך במהות אמונה ובטחון - תשפו

סיכום השיעור — מהות אמונה וביטחון 1. יסוד הדברים – מהו הביטחון? היעד הוא יחסי אמון מלאים בין האדם לקב"ה. זה כולל שלושה מצבים: א. הביטחון במצב הרגיל האדם מטבעו טרוד ממה שיהיה בעתיד. מצוּוה עלינו להיות עם ה' — תמים תהיה עם ה' אלוקיך — כלומר, להשם על לבנו שהעולם נשלט כולו על ידי טובו של הקב"ה, ואין מקום לפחד תמידי. דוד המלך חזר פעמים רבות על הביטחון, וממילא ברור שזה יסוד מרכזי בעבודת ה'. ב. הביטחון בשעת קושי כאן המבחן גדול יותר — כמו עשרה ניסיונות של אברהם אבינו. גם בתוך הכאב והלחץ, על האדם לא לאבד את האמון, ולהרגיש שהוא תחת טובו של הקב"ה גם כשהוא לא מבין. זהו עומק המשפטים: גם זו לטובה, כל דעביד רחמנא לטב עביד — לא כסיסמה, אלא כתודעה פנימית. ג. תקווה בתוך הצרה הרמח"ל מדגיש: מעבר לביטחון בתוך הקושי, יש מצוּוה נוספת — "לישועה קיוויתי". על האדם להחזיק תקווה, מפני שהחושך הוא אמצעי אל הטוב, ואין מציאות שהרע ישלוט לעד. התקווה היא חלק מהשלמות, והיא אף מזרזת את הגאולה הפרטית של האדם. 2. על מה מבוסס הביטחון? הביטחון איננו סיסמה. הוא בנוי על יסודות אמיתיים: הקב"ה הוא שלמות מוחלטת. כל הבריאה היא תוצאה של שלמות זו. כל המציאות נשלטת אך ורק בידי הטוב האלוקי. הרע נברא רק ככלי לבחירה. אם האדם חוטא — הוא מסכן את עצמו מול כוח הרע. אבל גם אז — הרע עצמו תחת מטריית הטוב. לכן: ביטחון אינו הזנחת האחריות. ביטחון "טיפשי" — שאדם עושה מה שרוצה ובוטח שלא יקרה לו כלום — אינו ביטחון אלא הוללות. 3. האם אדם צריך לפחד מעונש? מצד הדין — אם אדם מזלזל בחטאים, הרע ישלוט בו כפי כללי הבריאה. אבל הצורה הנכונה איננה לפחד כל היום מפורענויות. הגמרא (ברכות ס.) אומרת: המתיירא כל הזמן — נקרא חוטא. והפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" מדבר רק בענייני תורה — שמא ישכח תלמודו, או שמא לא דקדק במצווה. הפחד ה"בריא" הוא: פחד מכובד השכינה — ירַאת חטא במובן הרוחני העמוק. לא פחד שכל רגע יקרה רע. הקב"ה טוב ומטיב — ואין זה דרך ראויה לחשוד בו שהוא יזיק לאדם ההולך בדרכיו. 4. מעמד האדם בעולם – האם לצפות לרע? הגמרא בברכות (אילל הזקן): “נכון לבו בטוח בה'', לא יירא… בטוחני שאין צעקה זו מתוך ביתי.” אילל אומר: יש פורענויות בעולם — כי יש רשעים. אבל אין סיבה להניח שהפורענות אצלו. זהו חלק מהביטחון הבריא — לא ללכת כל היום בתחושת איום. בירושלמי אף נאמר: "חייב אדם לומר: אין פורענות זו מתוך ביתי." לא מתוך גאווה — אלא מתוך אמון. 5. שורש הביטחון בתנ"ך שני יסודות מופיעים בכל פסוקי הביטחון: א. “ואני בחסדך בטחתי” הביטחון בנוי על אמונת האדם בטובו וחסדו של הקב"ה. ב. “בשם קודשו בטחנו” השם הגדול — מגמת הטוב האלוקית המתמדת — מחייב את האדם להרגיש בטוח. שניהם משלימים זה את זה: מי שמכיר את שמו הגדול של ה' ואת חסדו — אינו יכול שלא לבטוח.