מסכת בבא מציעא דף יא - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית [bava metsia 11]

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו https://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=269963 שמע https://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=270080 בבא מציעא דף יא להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א ילפינן מציאה מגט, ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט. ואיבעית אימא, בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט, והכא בקטן קא מיפלגי - מר סבר ילפינן קטן מקטנה, ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה. ואיבעית אימא, מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי: מתני'. ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי שדי - זכתה לו. היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי - לא אמר כלום: גמ'. אמר רב יהודה, אמר שמואל, והוא שעומד בצד שדהו. ותקני ליה שדהו, דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו? הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת - אי עומד בצד שדהו אין, אי לא לא. ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא? דתניא, 'היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה - יכול לא יהא שכחה? תלמוד לומר (דברים כד יט) 'ושכחת עומר בשדה' - בשדה ושכחת ולא בעיר'. הא גופא קשיא, אמרת 'יכול לא יהא שכחה' - אלמא הוי שכחה, ונסיב לה גמרא 'בשדה ושכחת ולא בעיר' - אלמא לא הוי שכחה! אלא לאו הכי קאמר, בשדה - שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה, מאי טעמא? דכיון דקאי גבה - הויא ליה חצרו וזכתה ליה, אבל בעיר - אפילו זכור ולבסוף שכוח הויא שכחה, מאי טעמא? דליתיה גביה דלזכי ליה. ממאי? דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה? אמר קרא (דברים כד יט) 'לא תשוב לקחתו' - לרבות שכחת העיר. האי מיבעי ליה ללאו? אם כן נימא קרא 'לא תקחנו', מאי 'לא תשוב'? לרבות שכחת העיר. ואכתי מיבעי ליה לכדתנן 'שלפניו אין שכחה, שלאחריו יש שכחה שהוא בבל תשוב, זה הכלל - כל שהוא בבל תשוב שכחה, כל שאינו בבל תשוב אינו שכחה'? אמר רב אשי, אמר קרא (דברים כד יט) 'יהיה' - לרבות שכחת העיר. וכן אמר עולא, והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה, והוא שעומד בצד שדהו. איתיביה רבי אבא לעולא, 'מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל - עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע עמוד ב ומקומו מושכר לו, ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו' - וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין? אמר ליה, דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. כי אתא לסורא, אמר להו, הכי אמר עולא והכי אותביתיה. אמר ליה ההוא מרבנן, רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם! רבי זירא קבלה, רבי אבא לא קבלה. אמר רבא, שפיר עביד דלא קבלה; וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין, הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע. ולא היא, מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו, חליפין דרך מקח וממכר הוא, מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא היא. רב פפא אמר, דעת אחרת מקנה אותן שאני. ומנא תימרא? דתנן 'ראה אותן רצין אחר המציאה' כו', ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען, ובעי רבי ירמיה במתנה היאך? קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען - מאי טעמא? לאו משום דדעת אחרת מקנה אותן שאני? אמר ליה רב שימי לרב פפא, הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה, ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה? שאני גט דאיתיה בעל כרחה. מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי, ולאו קל וחומר הוא? ומה גט דאיתיה בעל כרחה - אי עומדת בצד ביתה ובצד חצרה אין אי לא לא, מתנה דמדעתיה - לא כל שכן? אלא אמר רב אשי,