מסכת כתובות דף ס - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית [ktubot 60]

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=232934 שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=233045 כתובות דף ס להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א עד כמה? אמר רבא, אמר רב ירמיה בר אבא, אמר רב, שלשה חדשים. ושמואל אמר, שלשים יום. ורבי יצחק אמר ר' יוחנן, חמשים יום. אמר רב שימי בר אביי, הלכה כרבי יצחק שאמר משום רבי יוחנן. בשלמא רב ורבי יוחנן כל חד וחד כי חורפיה, אלא לשמואל כי האי גוונא מי משכחת לה? כי אתא רמי בר יחזקאל אמר, לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל; הכי אמר שמואל - כל זמן שמכירה. ההיא דאתאי לקמיה דשמואל, אמר ליה לרב דימי בר יוסף זיל בדקה, אזל אותבה בדרי דנשי ושקליה לברה וקמהדר ליה עלייהו, כי מטא לגבה הות קא מסוי לאפה, כבשתנהי לעינה מיניה, אמר לה, נטף עיניך! קום דרי בריך! סומא מנא ידע? אמר רב אשי, בריחא ובטעמא: תנו רבנן, יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש, מכאן ואילך כיונק שקץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר, אפילו ארבע וחמש שנים. פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר, כיונק שקץ. אמר מר, 'מכאן ואילך כיונק שקץ'. ורמינהי, 'יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא? ודין הוא, ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה, אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו? תלמוד לומר (ויקרא יא ד) 'את הגמל כי מעלה גרה הוא' - הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור; יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל? תלמוד לומר 'הוא' - הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור', ואמר רב ששת אפילו מצות פרישה אין בו? לא קשיא, הא דפריש הא דלא פריש. וחלופא בדם, כדתניא, 'דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו, שבין השינים מוצצו ואינו חושש'. אמר מר, 'רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים'. והתניא 'ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפיו'? אידי ואידי חד שיעורא הוא. אמר רב יוסף, הלכה כרבי יהושע: תניא, 'רבי מרינוס אומר, גונח יונק חלב בשבת'. מאי טעמא? יונק מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כרבי מרינוס. תניא, 'נחום איש גליא אומר, צינור שעלו בו קשקשין - ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש'. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף, הלכה כנחום איש גליא: פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ: וכמה? אמר רב יהודה בר חביבא, אמר שמואל, שלשה ימים. איכא דאמרי, תני רב יהודה בר חביבא קמיה דשמואל, שלשה ימים. תנו רבנן, מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש - הרי זו לא תתארס ולא תינשא עמוד ב עד עשרים וארבעה חדש דברי רבי מאיר, ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש. אמר רבי נתן בר יוסף, הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים שמונה עשר חדש. אמר רבן שמעון בן גמליאל, אני אכריע; לדברי האומר עשרים וארבעה חדש - מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש, לדברי האומר בשמונה עשר חדש - מותרת להנשא בחמשה עשר חדש, לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים. אמר עולא, הלכה כרבי יהודה. ואמר מר עוקבא, לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש. אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה, מהו ליארס בחמשה עשר חדש? אמר ליה, חדא, דר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד, בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, ואמר עולא הלכה כרבי יהודה, ואמר מר עוקבא לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש - כל שכן דאת ליארס. כי אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל, רב ושמואל דאמרי תרוייהו, צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. רהט בתריה תלתא פרסי, ואמרי לה פרסא בחלא, ולא אדרכיה. אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה - לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר. ת"ר , נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת - מותרת לינשא מיד. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא, בדידי הוה עובדא, ואסר לי רב נחמן. איני והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא? שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו. אמר להו רב פפי, ואתון לא תסברוה מהא דתניא 'הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה איילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד - כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ, רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד', ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי. מאיר בגזירותיו, אמרי ליה לאו אדעתין. והלכתא, מת – מותר, גמלתו – אסור. מר בר רב אשי אמר, אפילו מת נמי אסור, דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא. הוה עובדא וחנקתיה. ולא היא, ההיא שוטה הואי, דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו: תנו רבנן, הרי שנתנו לה בן להניק - הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, פסקה קימעא - אוכלת הרבה, לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. השתא בנה אמרת לא, בן חברתה מיבעיא? מהו דתימא בנה הוא דחייס עילויה ממציא ליה טפי, אבל בן חברתה - אי לאו דהוה לה מותר לא הוה ממציא ליה, קא משמע לן. 'פסקה קימעא אוכלת הרבה'. מהיכא? אמר רב ששת, משלה. 'לא תאכל עמו דברים הרעים'. מאי נינהו? א"ר כהנא כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה, אביי אמר אפילו קרא וחבושא, רב פפא אמר אפילו קרא וכופרא, רב אשי אמר אפי' כמכא והרסנא; מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא: דמשמשא בי ריחיא - הוו לה בני נכפי; דמשמשא על ארעא - הוו לה בני שמוטי; דדרכא על רמא דחמרא - הוו לה בני גירדני; דאכלה חרדלא - הוו לה בני זלזלני; [חסר בסוף הדף עקב מגבלות מקום]