הרב אריה שפירא - 10 דרך השם | חלק א סוף פרק ב | תיקון המידות 3 | מידת הגאווה - תשפה

דרך השם, תיקון המידות: מידת הגאווה שיעור זה של הרב אריה שפירא, שהתקיים ביום ד' באלול תשפ"ה (2 בספטמבר 2025), עוסק במידת הגאווה על פי "דרך השם" של הרמח"ל, תוך התמקדות ב"חלק א', סוף פרק ב'". השיעור מסביר את מהות הגאווה, את הסכנות הטמונות בה, ואת הדרכים להימנע ממנה, הן במישור האישי והן במישור הציבורי. מהי גאווה? על פי הרב, גאווה היא חריגה מחוץ לגבולות השכל והחוכמה. זהו מצב שבו אדם רואה את עצמו כבעל יכולות בלתי מוגבלות וחורג מהמקום הראוי לו במציאות. (0:00) הגדרה בסיסית: גאוותן הוא אדם שחושב שהוא חכם יותר מהמציאות, שאין לו צורך להתייעץ עם אחרים ושדעתו היא "המילה האחרונה". הוא בטוח ביכולותיו באופן מוחלט, כאילו הן בלתי מוגבלות. (0:50) חריגה משורת השכל: הגאווה אינה רק מידה רעה, אלא גם "טיפשות" (3:21). אדם גאוותן מחריב את עולמו ואת עצמו, מכיוון שהוא מתעלם מכללי השכל הישר ואינו מקשיב לדעות אחרות. הוא רואה בדעתו בלבד כמדויקת ומוחלטת. (1:26) גאווה חוגית: הגאווה יכולה להיות גם קבוצתית. אדם עלול להיות גאה לא באופן אישי, אלא בגלל השתייכותו לקבוצה מסוימת: "לא יכול להיות שהחוג שלי טועה", "לא יכול להיות שהרב שלי טועה" (1:46). זו גאווה סמויה שגורמת לאדם לחשוב שהוא חלק מהמערכת הכי חכמה, ולכן הוא לא יכול לטעות. (5:27) השוואה לכעס: בעוד שכעס נובע מהצבת הרצונות במרכז, גאווה נובעת מהצבת המחשבות במרכז. הגאוותן בטוח שמה שהוא חושב הוא האמת, ואינו יכול לשקול את האפשרות שהוא טועה. (6:20) התנשאות על חוכמה ודעות: הרב מביא דוגמאות מודרניות לגאווה, כמו אנשים המפתחים "שיטות" רפואיות או נפשיות משלהם. הם מתעלמים מכללי הידע המבוסס של העולם וחושבים שהם יכולים להמציא דרך חדשה משלהם (6:27). זהו חוסר סדר מוחלט וביטוי של גאווה אישית וחסרת אחריות. הגאווה הציבורית והחברתית הרב מסביר כי הגאווה הגדולה ביותר טמונה דווקא במישור החברתי והקבוצתי, מכיוון שהיא נפוצה ומסוכנת יותר. (13:25) גאווה חברתית: אדם עלול לחוש שהוא שייך ל"ליגה הגבוהה" רק בגלל שהוא נולד בקבוצה מסוימת, בעדה מסוימת או בחוג מסוים (13:36). זו גאווה המבטאת זלזול והתנשאות כלפי מישהו שהוא "לא אני" (14:02). (16:09) "גאוות יחידה": הרב מותח ביקורת על תופעת "גאוות היחידה" שהפכה לשיטה חינוכית (16:16). הוא מסביר כי דרך זו לא מגיעה ממקום של שמחה באמת, אלא מתוך רצון להרגיש עליונים על אחרים. הוא טוען ש"אין שום דבר טוב יכול לצאת מרוע" (17:05). (19:27) זלזול באחר: החטא המרכזי של הגאווה הוא תחושת הזלזול במי ששונה ממני: "שהחטא היחיד שלו... שהוא פשוט שונה ממני" (19:39). תחושה כזו היא תועבה בעיני ה', שכן היא מבטלת את ערך הזולת ומובילה לפירוד בעם ישראל. התנשאות מול תפקיד ומעמד הרב מבחין בין התנשאות הנובעת מגאווה לבין כבוד הראוי למעמד או לתפקיד. (21:11) יחס לבעל עבירה: אסור לזלזל באדם שמעד, כי הוא מתמודד עם אתגרים קשים. במקום זלזול, יש להוכיח, להתפלל או לעזור לו (24:45). זלזול מעיד על כך שאדם בונה את עצמו על כישלונות של אחרים. (22:05) חשיבות תפקיד מול חשיבות אישית: הרב מביא את ההשוואה בין פרופסור לסנדלר (22:25). על אף שלפרופסור יש תפקיד חשוב יותר בעולם, אסור לו להרגיש זלזול כלפי הסנדלר, שכן כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה בעולם. (28:54) כבוד לרב: כבוד לרב אינו גאווה, אלא כבוד לתורה שהוא מייצג. הרב נשוא על ידי התפקיד שהוא ממלא, כפי שכהן או לוי מכובדים לא בגללם אלא בגלל תפקידם (29:24). לסיכום השיעור מדגיש את הסכנות שבגאווה על כל צורותיה, ומבהיר כי זוהי מידה מסוכנת המנוגדת לכללי השכל והאמונה. הרב קורא לציבור להכיר את גבולותיו, להישמר מגאווה אישית וקבוצתית, ולעשות הכל מתוך ענווה, כבוד לזולת וביטחון בה'.