הרב אריה שפירא - חנוכה | מינות יוון מאז ועד ימינו - תשפו

שיעור חנוכה – מינות יוון מאז ועד ימינו הרב אריה שפירא – י"ז כסלו תשפ"ו, אור יצחק, רמת שלמה הנקודה המרכזית חנוכה אינו חג של נס "קטן" או מאוחר; תקנת חז"ל להדגישו נובעת מכך שהוא מסמל התמודדות חדשה לחלוטין בעולם – התפתחות המינות לאחר חתימת הנבואה. מאבק יוון אינו רק היסטורי, אלא הוא ממשיך בצורה מלאה גם בימינו. חז"ל תיקנו להעמיד את חנוכה כזיכרון נצחי, מפני שהמאבק במינות הוא מאבק הדורש לימוד והבנה בכל דור מחדש. 1. מהו הקושי בפרסומי ניסא של חנוכה חז"ל תיקנו שמונת ימים לפרסום הנס – דבר שאינו מובן, שהרי היו לישראל ניסים גדולים לאין שיעור בתקופת בית ראשון (כמו מפלת מחנה סנחריב) שלא קיבלו שום תקנה לדורות. מכאן ברור שיש בחנוכה מסר ייחודי בעל חשיבות לדורות. 2. החידוש הגדול בתקופת חנוכה – שינוי סדר הנהגת העולם לאורך בית ראשון ואלף השנים של הנבואה הייתה הנהגת עולם גלויה, אלוקות נראית, נבואה חיה. כאשר הסתיימה הנבואה, העולם נכנס לתקופה חדשה. על פי סדר עולם: בשנה שבה נחתמה הנבואה – בדיוק אז החלה מלכות יוון לפשוט בעולם. זהו ציר היסטורי מכוון: הפסקת גילוי אלוקי גלוי כניסת שלטון רעיוני חדש – מינות 3. מהי המינות שהופיעה לאחר חתימת הנבואה המינות אינה כפירה בקיומו של בורא עולם. הפילוסופים, כולל אריסטו, לא הכחישו שיש בורא. החידוש של המינות הוא ראיית העולם כעומד בכוח עצמו, כמערכת בעלת קיום עצמאי, מנותקת מן האלוקות. זהו רעיון שלא היה אפשרי בזמן הנבואה – כי האלוקות הייתה מציאות מוחשית. רק כשהעולם החשיך, עלה הרעיון שייתכן עולם ש"עומד בפני עצמו". 4. ההבדל בין עבודה זרה לבין מינות עבודה זרה יכלה להתקיים גם עם גילוי אלוקי; היא לא שללה את האלוקות אלא חלקה סמכויות. לכן גם ישראל נכשלו בה. המינות, לעומת זאת, היא רעיון חדש לגמרי: לא מרד מיודע, לא כפירה גסה, אלא יצירת עולם של רעיון נפרד, אוטונומי, שבו התורה והאלוקות הופכים ל"ערכים" אנושיים ולא נצחיים. 5. ביטויי המינות בתקופת בית שני לאחר סיום הנבואה התפתחו לראשונה: צדוקים ביתוסים מכחישי תורה שבעל־פה מכחישי תחיית המתים כת האיסיים ולבסוף הנצרות וכן: מתייבנים – אנשים שלא מרדו, אלא ניסו להתאים עצמם לרעיונות החדשים של העולם היווני. כל אלו הם הסתעפויות של שורש אחד: מינות. 6. אותו שורש ממשיך עד היום הרב מדגיש כי אין הבדל בין תקופת יוון לבין תקופתנו. המינות שולטת בעולם, עם אלפי פירושים וצורות. אחת הצורות הקיצוניות: הפיכת התורה לספר פסיכולוגיה, לערכים נפשיים או מוסריים אנושיים, במקום לראות את תכליתה – דבקות אלוקית וגילוי שכינה בעולם. 7. סכנת פירוש התורה בכלים אנושיים הרב מביא כדוגמה: המאבק שהתנהל בזמנו של הרמח"ל נגד תפיסות שנתנו למצוות פירושים אנושיים בלבד – טעמי מצוות שאינם אלוקיים אלא רציונליים או מוסריים בלבד. כשהתורה מוצגת כאוסף הוראות אנושיות לשיפור החיים, בלי חיבור למטרה האמיתית – דבקות בסיבת כל הסיבות, זהו ביטוי מובהק של המינות. התורה לא ניתנה כדי לייעל את חיי האדם מבחינה רגשית או חברתית, אלא כדי: לחבר שמיים וארץ, לייחס את המציאות כולה לשורשה האלוקי, ולדבק את העולם המוגבל בבלתי־מוגבל. 8. יסוד כל המצוות – דבקות התכלית היחידה של העולם היא: גילוי אלוקות בתוך החומר. כל המצוות הן אמצעים להדביק את האדם ואת העולם בנצח. גם השכר בעולם הזה, אומר הרמח"ל, אינו "הצלחה חומרית", אלא הארה של הפנימיות על החיצוניות. אסור לראות בחיצוניות ערך עצמאי; ערכה נובע רק מכך שהיא נטפלת לפנימיות. 9. חנוכה – בירור תמציתי של המאבק הזה לכן חז"ל ראו צורך לתקן לדורות את חנוכה. זהו חג שמסמל את המאבק במינות – המאבק המרכזי של העולם מאז הפסקת הנבואה ועד היום. החושך של יוון לא היה השחתה מוסרית או עבודה זרה, אלא כיסוי על האלוקות, יצירת עולם שנראה כעומד לעצמו. נס פך השמן מסמל את התשובה לכך: ניצחון האור האלוקי שממשיך לבעור גם בתקופה של חושך היסטורי.