"נֵר הַבִּטָּחוֹן" - השיר שכתב הסטייפלר על הסבא מנובהרדוק - סיפור מחזק שמצווה להפיצו - הרב דב קוק

"נֵר הַבִּטָּחוֹן"

סיפור בצורת שיר, שנכתב על ידי 'הסטייפלר' רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שיר המתאר סיפור נפלא שאירע למורו ורבו הסבא מנובהרדוק רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל

שיר שכולו חיזוק ואמונה שהתבטא עליו מו"ר הרב דב קוק שליט"א שהוא מפחיד ומחזק וגורם לדמעות של התרגשות ומצווה להדפיסו ולהפיצו

"בְּיַעַר גָּדוֹל וְגָבֹהַּ בֵּין שְׂדֵרוֹת שִׁקְמָה
בַּיִת קָטָן קָבוּעַ מִשְּׁנוֹת קֶדֶם הוּקְמָה,
וְאֶחָד קָדוֹשׁ וְנוֹרָא מִתְבּוֹדֵד לוֹ שָׁמָּה
וְעוֹסֵק בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה בְּתוֹרַת ה' תְּמִימָה.
וְיַעֲמֹל בְּתִקּוּן הַמִּדּוֹת וַיִּרְדְּפֵם עַד חָרְמָה...
וְעַל בִּטְחוֹנוֹ בְּקוֹנוֹ הַנִּפְלָאָה וְהָרוֹמֵמָה
נָתַן לִבּוֹ וְעֵינוֹ מִיָּמִים יָמִימָה...
וּבִפְרוֹשׂ חֶשְׁכַת הַלַּיִל בִּנְפֹל הַיְקוּם בְּתַרְדֵּמָה
יִגְבֹּר הַצַּדִּיק חַיִל בְּלִמּוּד הַמּוּסָר בִּנְעִימָה
וּבְאַחַת הַלֵּילוֹת וְזֶה שְׁעוֹת כַּמָּה
לוֹמֵד הַצַּדִּיק בְּהִתְפַּעֲלוּת
בְּהִשְׁתַּפְּכוּת הַנְּשָׁמָה,
וְשָׁעָה אַחַר שָׁעָה חוֹלֶפֶת וְנֶעֱלָמָה
וְהַנֵּר דּוֹלֵק בְּדוּמִיָּה עֲדֵי שַׁמְנוֹ נִשְׁלְמָה.
וְהַצַּדִּיק אַבִּיר תִּקְוָתוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בְּקוֹנוֹ עֲצוּמָה
לִהְיוֹת אוֹר בְּבֵיתוֹ, הֲיִפָּלֵא מָה' מְאוּמָה?
הַנֵּר אַךְ כָּבָה, וְאִישׁ נִכְנַס פְּנִימָה
וְנֵר הִנִּיחַ בַּעֲנָוָה, וַיַּעֲלֵם הָאִישׁ פִּתְאוֹמָה."


הסבא מנובהרדוק היה יוצא להתבודדות ולחשבון נפש, ביער סמוך לישיבת נובהרדוק. באחד הימים גילה בקתה עזובה, שבנוה חוטבי עצים לתקופה בה חטבו עצים באותו אזור. שמח הסבא על המציאה שנתגלתה לו, ומני אז השתמש בה רבות, הביא לשם ספרי מוסר, ולא פעם גם התפלל בה, התייחד בה וערך את חשבון נפשו באין מפריע.

לילה אחד הדליק את נרו, וישב ולמד בבקתה זו ברגש ובהתעלות, מתוך השתפכות הנפש ודבקות בבורא. שעה חלפה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת, והסבא לא שת לבו לזמן החולף. יושב ולומד בהתמדה. ונר, כדרכו של נר, כילה את חלבו וכבה. ישב הסבא ודמם.
לפתע נפתחה דלת הבקתה. דמות אדם נראתה בפתח, ובידה נר דולק. הניח הזר את הנר בפמוט הריק, ויצא אל הרוח, הקור והחשכה. הסבא לא הרהר מי היה האיש. ואם היה אליהו הנביא? או שמא מלאך? או אולי שליח בשר ודם ששלח הקדוש ברוך הוא? אז מה?! מה לו ומי לו מי הייתה אותה דמות פלאית? העיקר אביו שבשמים שלחו, והוא הדואג לכל מחסורו, כעת יש לו אור, ויוכל להמשיך וללמוד עד הבוקר.
אתא בוקר, הסבא כיבה את הנר, ולקחו עמו לישיבה. העמידו במקומו למזכרת, סיפר לתלמידיו את הסיפור וקרא לנר בשם ”נר הביטחון“. התפעמו תלמידי הישיבה והתרגשו מן הסיפור. מן הביטחון השליו, השקט, היצוק, של רבם. ברור היה לו, כי אם הוא זקוק לאור, ישלח לו הקדוש ברוך הוא את האור, בצורה זו או אחרת. ולא זאת בלבד, אלא שאם לא נשלח אליו השליח סימן שאינו זקוק לאותו דבר…

כחלוף השנים, פרצה שריפה בעיר. הבתים, עשויי העץ, בערו באש המכלה באין מפריע. ומאמציהם של האנשים לכבותה היו כלעג לרש. מהרו בני הישיבה להוציא את ספרי הקודש מן הישיבה, בטרם יהיו למאכולת אש. ספרי התורה, התפילין והספרים הוצאו, וראו זה פלא, תפילתם של בני הישיבה נענתה, והאש דעכה. בניין הישיבה נותר שלם על תלו אך מחמת החום העז הותך נר הביטחון, ואיננו. הבחורים הצטערו עד מאוד על אובדנו של נר הביטחון, וכאבו את העובדה שלא חשבו לחלץ אותו כמו שחולצו יתר ספרי הקודש. רב היה הצער וגדולה האכזבה אבל היה אחד שלא הצטער כלל. היה זה הסבא מנובהרדוק בעצמו. ”כל עוד היה לנו נר הביטחון“, אמר לתלמידיו, ”אות היא שנזקקנו לו. כשאיננו – סימן שאיננו זקוקים לו עוד…“. זהו כוחו של ביטחון. לדעת מתי צריך את הנר, ומתי לא… צריך או לא צריך? או שתיתן לי, או שתיתן לי להבין שאיני צריך…