מסכת תענית דף כא - 8 דקות של לומדות ועמקות בדרך הלימוד הישיבתית

לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא שיעורי עיון קצרים על דפי הש"ס מאת הרה"ג רבי ישראל כהן שליט"א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה 'עוד יוסף' ו'זאת ליעקב'. לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com להורדת השיעור: וידאו https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=220392 שמע https://www.daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=220362 תענית דף כא להלן דף הגמרא, מפוסק: עמוד א לבר מהא דלא מצינא למעיבד, משום דנפישי בני חילא דמחוזא. אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא. אמרי, ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים טו ד) 'אפס כי לא יהיה בך אביון'. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא, אתו תרי מלאכי השרת. שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה, נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה. אמר ליה אידך, שבקינהו! דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה ר' יוחנן לאילפא, שמע מר מידי? אמר ליה, לא. אמר, מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, ש"מ לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן, איהדר, ואוקי בנפשאי (דברים טו יא) 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'. ר' יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן. אמרו לו, אי אתיב מר וגריס, לא הוה מליך מר? אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר, אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני', נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא תנא ליה, 'האומר תנו שקל לבניי בשבת, והן ראויין לתת להם סלע, נותנין להם סלע, ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנין להם אלא שקל; אם אמר, מתו ירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו, אין נותנין להם אלא שקל'. א"ל, הא מני ר"מ היא, דאמר, מצוה לקיים דברי המת. אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים, כדי שלא יעלו עליו נמלים. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע], בקשו תלמידיו לפנות מטתו, ואח"כ לפנות את הכלים. אמר להם, בניי! פנו את הכלים ואח"כ פנו את מטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית, אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו, רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם, בניי, אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי ג' חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי, רבי, פרנסני! אמרתי לו, המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור, עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי, עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי, כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו, אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם, אוי לי אם לא ראיתוני בכך! ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה, אמר 'גם זו לטובה'. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר. אמרו, מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא דאבנים טובות ומרגליות. אזל בת בההוא דירה בליליא. קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה, ומלונהו עפרא. (למחר כי חזנהו, אמר 'גם זו לטובה'). כי מטא התם, [שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא]. בעא מלכא למקטלינהו לכולהו, אמר, קא מחייכו בי יהודאי! [אמר 'גם זו לטובה']. אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו, א"ל, דלמא הא עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה, גילי הוו גירי, דכתיב (ישעיה מא ב) 'יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו'? הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה וכבשוה. עיילו לבי גנזיה, ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות, ושדרוהו ביקרא רבה. כי אתו, ביתו בההוא דיורא. אמרו ליה, מאי אייתית בהדך, דעבדי לך יקרא כולי האי? אמר להו, מאי דשקלי מהכא, אמטי להתם. סתרו לדירייהו, ואמטינהו לבי מלכא. אמרו ליה, האי עפרא דאייתי הכא, מדידן הוא! בדקוה, ולא אשכחוה, וקטלינהו להנך דיוראי: אי זו היא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו': ת"ר, עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; ביום אחד או בד' ימים, אין זה דבר. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; עמוד ב ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דבר. דרוקרת, עיר המוציאה חמש מאות רגלי הוה, ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד. גזר רב נחמן בר רב חסדא תעניתא. אמר רב נחמן בר יצחק, כמאן? כר"מ, דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש. א"ל רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק, ליקום מר ליתי לגבן. א"ל, תנינא, 'רבי יוסי אומר, לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה (שמות לד ג) 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר' ההוא', נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה (שמות יט יג) 'במשוך היובל המה יעלו בהר'; וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי, אמרה תורה (במדבר ה ב) 'וישלחו מן המחנה כל צרוע', הוגללו הפרוכת, הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם'. אמר ליה, אי הכי, ניקום אנא לגבי מר? אמר ליה, מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה, ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס. בסורא הוות דברתא, בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא. סברו מיניה, משום זכותיה דרב דנפיש. איתחזי להו בחילמא, רב דנפישא זכותיה טובא, הא מילתא זוטרא ליה לרב, אלא משום ההוא גברא דשייל מרא וזבילא לקבורה. בדרוקרת הוות דליקתא, ובשיבבותיה דרב הונא לא הוות דליקתא. סבור מינה, בזכותא דרב הונא דנפיש. איתחזי להו בחילמא, האי זוטרא ליה לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא ומשיילי לשיבבותיה. אמרו ליה לרב יהודה, אתו קמצי! [חסר בסוף הדף בגלל מגבלות מקום]